כל יום,
לא בדיוק באותה שעה, לא בדיוק באותה סיטואציה ולא תמיד לבד,
הוא מגיע. בתפארתו המלאה, עם שערו הגולש, שכ"כ בא לי ללטף,
עם העניים החומות, שכל פעם שאני מסתכלת בהן, אני נופלת לתהום
ענקית. תמיד מזמין אותו דבר: אספרסו כפול!
יש בזה משהו באספרסו הכפול הזה, משהו שכובש אותי כל פעם
מחדש. אבל איך, איך אשיג את האומץ לדבר איתו, הרי אני,
אני בסך הכל המלצרית שלו, מה אני לידו - זאת שמביאה לו את
האספרסו הכפול שלו.
מפעם לפעם, היינו מחלפים כמה מילים, אני הייתי שואלת
"מה שלומך?" והוא היה משיב פשוט "טוב", בלי להוסיף ובלי
להתעניין.
באותו יום לא התאפקתי, וכשניגשתי לשולחנו שאלתי אותו בן כמה
הוא, והוא ענה, ללא התרגשות: "בן שלושים". אחרי שעה ארוכה,
נזכר כנראה, ושאל "למה?"
אני עניתי לו בחיוך קצת עקום, קצת ביישן: "סתם", והוא חייך,
סוף סוף הוא חייך אלי, חיוך כזה
מלאכי, אלוהי, מה לא הייתי נותנת כדי לנשק את החיוך הזה.
החיוך של האספרסו הכפול...
נראה לי שהעוצמה של האספרסו גדלה עם השנים. מתחילים עם אספרסו
קצר, עוברים לארוך, ובסוף מגיעים לכפול!
אני לא יכולה להגיע לאספרסו כפול, אני בכלל לא אוהבת אספרסו...