לא רציתי להגיד לכם מה לעשות,
מצדי, שכל אחד יחיה את החיים שלו כראות עיניו, כמו שאומרים,
אם אתם רוצים לעשות שירים עצובים, לשבת בבאסה כל היום מול
המחשב, זו זכותכם, לגיטימי, כמו שנאמר, מי אני שאגיד לכם אחרת,
וואלה, תפננו עם המחשבים שלכם במציאות הכאילו שלכם, עם החברים
הדמיוניים. שיבושם לכם, כאילו. שמתם לב איך שהכאילו תפס תאוצה
וגדלו מימדיו? זה האמריקאים, אני אומר לכם, הם משתלטים על
העולם, ולא בכאילו, אלא דרכו. אבל מי אני שאגיד להם לא להשתלט
על העולם? למה, אני הייתי עושה אחרת? אולי הייתי עושה אחרת,
אבל זה כבר לא קשור. מה שאני באתי לפה להגיד לכם זה שתראו לאן
אנחנו הולכים. לאן הרכבת מובילה, איפה נגמרת המסילה. במיוחד
בימים הנוראים האלה. למה, כשקשה, זה מוציא ממך את האמת. והאמת
היא, שלא כל כך נעים פה כרגע. עם האבטלה ועם המצב ועם הערבים
וכל זה. בגלל זה, כולם בורחים אל הכאילו. כאילו כלום. כאילו
הכל בסדר. כאילו שהאמריקאים לא משתלטים לנו על המחשבה. והערבים
מפוצצים לנו את הצורה. ואנחנו להם. אם רק היינו משקיעים
ת'אנרגיות במקומות הנכונים. במקום לכתוב כל היום - לקום
ולעשות. במקום לצעוק - רק לפתוח את האזניים. ואת הלב. ורואים
עליכם שיש לכם לב טוב. לא סתם בחרתי לדבר אל לבכם. ושלא תבינו
לא נכון, אני לא רוצה להגיד לכם מה לעשות. לא בשביל זה באתי.
איך מישהו אחד יכול להגיד לאחר מה לעשות? לא יכול. אבל אלו הם
ימי תשובה. עכשיו, עכשיו זה הזמן.

יאללה, חבר'ה, שיהיה בהצלחה.