היא נולדה לבית מתוסבך אך בסך הכל מלא אהבה. הוא, הוא נולד
באותו בית אך לתוך המון שנאה.
הם היו אחים בדם, אך כלל וכלל לא אחים בנשמה. כך, לפחות היה
בתחילה.
הם היו כל כך שקועים. כל אחד בשקיעתו ובבריחותיו שלו. הם כלל
לא הכירו אחד את השני, ואפילו ניתן לומר שלא בדיוק אהבו זה את
זו.
הוא היה גדול והיא הייתה קטנה, הוא פתוח ומבין והיא סגורה
ואטומה, הוא אדם פיכח והיא - סתם ילדה...
כל השוני הזה, כל ההבדלים וכל הפחדים שרבצו בתוכם היו, בעצם,
יסוד החיבור והקשר המדהים שהתפתח ביניהם.
זה לא היה סתם קשר, ולא, זו גם לא הייתה אהבת האחים שחסרה להם
כל השנים. זה היה קשר אמיתי, חזק וכל כך אוהב!
הוא היה כמעט הכל בשבילה, הוא היה עמוד התווך שלה.
הוא היה לה כל מה שלא היה לה...
כשהייתה צריכה יעוץ הוא היה שם, וכשהייתה צריכה אוזן קשבת הוא
היה שם, ובשביל חיבוק? בשביל חיבוק הוא היה יותר מתמיד שם.
וכשלא היו יחד? זו הייתה הבעיה - הם תמיד היו יחד! אם לא
במציאות אז בלב, הוא היה בליבה כל הזמן... מסתבר שיותר מידי
זמן!
הם היו יושבים יחדיו שעות, צוחקים, משתוללים, אך יותר מכל
מדברים, מוציאים הכל, מדברים ללא הרף על הכאב ועל העצב, לא
מרפים לשנייה, לא מפסיקים לנתח את הלב השותת כאב... אוי כמה
דמעות, כמה דמעות זלגו מעיניהם העמוקות ללא סוף, מנסות לשחרר
את הלב הכלוא.
מידי פעם הם היו בורחים יחדיו לעולם משלהם, לעולם של צלילים
ושירים יפים. הוא עם קולו הענוג והיא עם אוזניה המנסות להנציח
כל שיר, כל מילה. הוא שר לה ומשירתו היא שאבה את הכוח להמשיך
לחיות, להחזיק מעמד. כל מילה שלו העניקה לה עוד אויר נקי, עוד
נשימה.
המוזיקה הייתה עולמם הסודי והשיר הייתה שבועתם הנצחית.
הוא נשבע לה בשיר שהיא אהבה יותר מכל... הוא נשבע לה שהוא תמיד
שם, חושב עליה ואוהב אותה, או לפי מילות השיר:
"יש אי שם מישהו חושב עלייך, מישהו אוהב אותך כל כך, יש אי
שם..."
כשהם היו יושבים ומביטים לאחור, אל העבר, לא הצליחו להבין כיצד
נוצר הקשר המדהים הזה, וכיצד הם חיו כל השנים- אחת ללא השני.
הקשר שלהם היה כה חזק, שונה ומוזר. זה היה קשר של חיים, שהייתה
בו הרבה יותר מאהבת אחים.
הוא לימד אותה את ההיגיון שבחיים, לימד אותה ערכים שיעשירו לה
את החיים ויעשו לה אותם יותר יפים. היא האזינה היטב, למדה
ואימצה את דבריו ונוכחה לדעת שבאמת חייה נעשים קלים, פשוטים
ויפים יותר, וכך אט אט היא החלה להתייחס לדבריו כאל קדושים.
היא ערכה לעצמה מעין תורה קטנה מדברים שהוא אמר לה ולימד אותה.
היא הביטה בחייו ואיחלה לעצמה להיות כמוהו, היא אהבה כל כך את
דרך חייו והעריצה את מעשיו... הוא עשה הכל מהלב, הכל לווה אצלו
בחיוך ענק ומאיר עיניים וכמובן שהכל הצליח לו, הוא תמיד השיג
את רצונו. וכך עם הערצתה אליו היא החלה לחיות לפי התורה הקטנה
שיצרה לעצמה.
היא שמה לב שעיקר תורתה מתבססת על דבר אחד קטן ופשוט שעושה
פלאים- חיוך! היא הבינה שהיא בכלל לא יודעת לחייך, לחייך מכל
הלב. אך עם הזמן התפתחה מיומנותה בדבר ויחד איתה השתפרו חייה
ונעשו מאושרים יותר.
לאחר מספר שנים הוא החליט לנסוע לטייל קצת, לראות עולם, לחפש
את הלא נודע ואת עצמו, וכך הוא עשה. השאיר אותה להתמודד לבד,
לנסות לחיות בלעדיו, הוא השאיר אותה עם תורתו ביד ועם אהבתו
בליבה ונסע.
היא לא פחדה, היא כבר הספיקה לקלוט כיצד עושים זאת- חיים
בלעדיו, כשהוא נסע לו למסעות קצרים בארץ. היא דווקא אהבה את
הרעיון לחיות איתו אך בלעדיו, וכך באמת היה, ככל שעבר הזמן כך
היא נהייתה חזקה יותר, מאושרת יותר, חיה יותר.
היא התגעגעה אבל לא יותר מידי, היא ידעה שזה טוב שכל אחד מהם
קצת לבד, כל אחד בשקט שלו.
ימים עברו, שבועות עברו ואפילו חודשים ואז לאט לאט החלו
הגעגועים להשתלט על ליבה. הוא הבין שהגיעה שעתו לחזור ואף קבע
לו תאריך ושעה אך לבסוף ביטל ואמר שהוא זקוק לעוד מעט זמן.
בהתחלה היא התעצבה אך מיד הבינה וסלחה.
עברו ימים ועברו שבועות ושוב הוא הבטיח לחזור, אך הפעם הוא
הבטיח באמת! היא חיכתה וחיכתה ובסוף מה קרה? הוא לא בא...
היא שוב הבינה ושוב סלחה אך הפעם היא נשארה קצת פגועה.
הוא דיבר איתה וביקש ממנה סליחה יפה, הבטיח שבקרוב הוא יחזור,
עוד מעט, שהוא צריך רק עוד טיפה זמן.
זמן עבר ועוד זמן עבר אבל הוא לא חזר.
כל פעם שהוא הבטיח ובסוף לא קיים פגעה בה יותר ויותר, אט אט
היא החלה להישבר אבל כל הזמן הוא היה שם, בתוכה, מבטיח לה
שתמיד הוא שם חושב עליה ואוהב אותה ולכן היא לא נכנעה ולא
נשברה.
הימים נראו לה כמו נצח. הדמעות כבר מזמן זולגות ללא שליטה והוא
עדיין לא בא. עוד הבטחה ועוד הבטחה, הלב מחסיר פעימה ועוד
פעימה אך היא עדיין שורדת...
עד שהגיע הרגע בו היא הבינה שהיא יותר לא מסוגלת!
הוא התקשר וביקש לדבר אך היא שתקה ולא ניגשה, הוא כתב אימייל
והיא אפילו לא הסתכלה. לאט לאט הכאב החל להעלם, הדמעות הפסיקו
לזלוג ללא הרף, החיוך הציץ מידי פעם אל העולם ולבסוף החליט
שהעולם יפה אז הוא נשאר לו על השפתיים.
הזמן עבר והיא המשיכה עם ההדחקה, עם חוסר האכפתיות והאדישות
כלפיו. היה לה טוב!
עד שבאו ואמרו שהוא בדרך חזרה, שהוא חוזר לארץ.
באותו הלילה היא לא הצליחה להירדם, המחשבות לא נתנו מנוחה. היא
לא ידעה איך להגיב או יותר נכון מה תהייה תגובתה כאשר תראה
אותו בפעם הראשונה אחרי ארבעה חודשים ארוכים של שתיקה...
היא תהתה האם תהייה תגובתה אדישה והיא תמשיך בשתיקתה או האם
יקרה בדיוק ההפך והכל יתפרץ החוצה.
היא ניסתה לדמיין במוחה את הפגישה, חשבה על מה שתאמר לו, אם
בכלל תאמר לו... היא אפילו דמיינה כיצד הוא נראה, הרי שנה
וחודשיים היא לא ראתה את זיו פניו, את אור עיניו ואת שערו
המרהיב...
המחשבות התרוצצו להן בלי הפסקה באזור שהיה רדום כמעט לגמרי
לאחרונה, הן לא הניחו לה לעצום את עיניה, אך יחד עם זאת לא
אפשרו לדמעותיה לזלוג. היא לא הרשתה לכאב לצאת החוצה, המשיכה
להיאבק עימו בפנים.
השעה המיוחלת הגיעה. היא עמדה בנמל התעופה, הביטה באנשים
היוצאים עם עגלותיהם העמוסות מהטיסות הנוחתות והמתינה, המתינה
לו. היא ניסתה לברר עם עצמה מה היא מרגישה אך היא לא הרגישה
כלום מלבד ליבה שפעם בעוצמה מופרזת.
והוא, כמובן, נתן לליבה להיקרע כמעט לגמרי, הוא לא הופיע...
אנשים חלפו על פניה בלי סוף, חלקם ישראלים וחלקם לא, חלק
שחורים וחלק לבנים, כל אחד ועגלתו יצא אל האנשים שהמתינו
לבואו. אך הוא, הוא לא נראה באופק.
הפעם הזו הייתה שונה מכל הפעמים שהוא אכזב אותה כי הפעם ידעה
שבסוף הוא יופיע, הפעם אין לו את האפשרות לאכזב אותה ולכן היא
המשיכה להמתין. כך נטולת כל רגש אך עם לב המאיים לקרוע את הגוף
היא עמדה לה שם והביטה...
ואז אחרי זמן רב הוא הופיע, יפה כל כך, מואר, עם עיניים
גדולות, פנים שזופות ושיער, אחח איזה שיער! מקורזל, ארוך
ומדהים ביופיו. הוא עם התרמיל הענק שאיתו נסע התקרב אליהם-
אליה, אל שאר בני המשפחה ומספר חברים, החל לחבקם ולנשקם מכל
עומק ליבו.
היא לא ניגשה, תפסה מרחק, הייתה מבולבלת עד טירוף...
ואז הכל השתנה- הוא הביט בה, והיא למראה עיניו מיד נשברה, רצה
אליו חיבקה אותו בכל כוחה... וכך באותו הרגע נשברו כל
המחסומים, התפוררה כל ההדחקה והכל נשפך החוצה, הדמעות זלגו לה
ללא הפסקה.
הם עמדו להם שם, בין כולם והתחבקו! לא הצליחו להרפות, לא
הפסיקו לבכות והניחו ללבבות להתאחד בחזרה...
זה היה אחד הרגעים המדהימים בחייה. רגע שלעולם היא לא תשכח!
מהרגע שהם שבו הביתה הם התיישבו לדבר, להשלים את הפער העצום
שהזמן יצר. הם דיברו ודיברו, בכו וצחקו שעות ארוכות.
מיום ליום הם התקרבו מחדש והאושר האמיתי החל לשוב אליהם...
היא הייתה כל כך מאושרת. במיוחד שימח אותה לראות שהזמן הרב לא
שינה אותו- הוא נישאר בדיוק כמו שנסע רק מאושר יותר, שקט
יותר.
הם דיברו שעות וימים שלמים, שפכו הכל אחד בפני השני.
מידי פעם היא שמה לב למשהו שונה אך לא ידעה מה. משהו הפריע לה
בו, בצורת הדיבור שלו, בשאלותיו.
היא שמה לב שבכל זאת משהו השתנה בו, השתנה לרעה!
היא התחמקה כל הזמן מכיוון שפחדה להתעמת עם הנושא שהוא התעקש
לעסוק בו וניסתה לשנות נושא בכל הזדמנות.
זה הפריע לה. הפריע לה עד מאוד, עד כדי כך שהיא לא יכלה
להתמודד עם זה. היא לא הסכימה שהוא יצליח לגרום לה להאמין למה
שהוא אומר ולכן לא נותרה לה ברירה אלא להתרחק מעט.
פתאום היא ראתה שזה לא הדבר היחיד שהשתנה, הוא השתנה לגמרי בלי
משים לב. היא חשבה שהוא חזר מאושר יותר ושקט אך התברר לה
שבדיוק ההפך קרה - הוא חזר שקוע. הוא חזר שקוע בהרבה בלבול,
כאב ואי ודעות, אך הצליח להסתיר זאת טוב.
הזמן עבר ויחד איתו תם כוחו להסתיר את שקיעתו והכל התפרץ
החוצה, הוא נהייה שונה כל כך, לא מוכר, מכאיב...
היא לא ידעה מה לעשות, כל שיחה איתו נהייתה גרועה יותר ויותר,
בכל שיחה שלהם הוא ניפץ לה מול העיניים את כל הדברים שאותה הוא
לימד, הוא גרם לה להבין שהיא, בעצם, חיה כל הזמן הזה באשליה
ושכל מה שהוא לימד אותה זה שטות אחת גדולה.
היא הייתה שבורה! היא לא יכלה יותר. היא הרגישה שהיא טיפסה על
מדרגות האושר שבסופן נמצאת האמת ובאמצע הדרך נעלמו המדרגות
והיא נשארה באוויר, תלויה לה ונאחזת בריק האדיר שנוטה ליפול
בכל תנועה קטנה.
ליבה התנפץ למיליוני רסיסים קטנים, דמעותיה איבדו כל ערך וזלגו
עם כל נשימה. היא חשה שיותר גרוע מזה אין!
והוא, הוא היה ונשאר שקוע מידי בעצמו בכדי להתעורר ולשים לב
שהוא מרסק לגמרי את כל מה שהוא בנה במהלך חייו.
הוא לא הרגיש איך היא חומקת לו בין הידיים ונטמאת בכעס,
בשנאה...
ניצוצות שנאה החלו להתפתח בקרבה ולבסוף היא התמכרה אליהם
ושנאה. היא לא אחת שמסוגלת לשנוא אנשים אך לא נותרה לה ברירה,
אבד אצלה שביב התקווה האחרון!
היא שנאה אותו! שנאה את מה שהוא אמר, את מה שהוא עשה, שנאה את
הכל... היא לא הייתה מסוגלת להבין איך הוא נאטם כל כך, איך הוא
נחלש ושקע כל כך עד שהוא נהרס?!
היא הגיעה למצב שהיא לא יכלה להביט בעיניו, לא יכלה להאמין
לו.
בינתיים הוא עזב את הבית, הוא עבר לדירה משלו.
השנאה נחלשה עם המרחק ועם הזמן נמוגה לגמרי ונשאר במקומה רק
הכעס העצום.
הזמן הוא התרופה הטובה ביותר ולכן היא הצליחה לחזור לעצמה,
להשתחרר ממנו - מהתלות בו!
עם ההרפיה הגיע תורה של ההשלמה. היא שמחה שהיא לא איבדה אותו
לגמרי והוא לא איבד אותה. היא חזרה לאהוב אותו, למרות שהיא אף
פעם לא הפסיקה אבל הייתה תקופה שהיא פשוט לא הייתה מסוגלת,
האהבה הייתה מכוסה בכמות עצומה של כעס.
אהבת האחים חזרה להיות גדולה אך הפעם היא הייתה מתונה,
נורמלית.
בכל הזמן הזה שהיא הייתה שקועה בכעס היא הבינה שהבעיה שלהם
הייתה שהכל מוגזם אצלם, בתחילה- בשנים הראשונות לחייהם אי
אהבתם הייתה מוגזמת, ולאחר מכן האהבה שהתפחה ביניהם הייתה
מוגזמת, היא הייתה אהבה תלותית! לאהבה אסור להיות תלותית, ברגע
שהיא הופכת להיות כזו אי כבר לא אהבה!
כשהיא הצליחה להבין זאת הכל נהייה לה פתאום פשוט יותר, מובן
יותר אבל כואב...
היא אומנם חזרה לאהוב אותו והקשר חזר להיות מצוין והדוק מאוד
אבל לעולם הוא לא ישוב להיות כמו שהיה פעם, כי הרי את הגלגל לא
ניתן להשיב לאחור ומה שנעשה נעשה.
היא לא תוכל שוב להביט בו באותו האור בו הביטה פעם.
הכאב תמיד יהיה שם, בלב. הוא הכאיב לה בעוצמה שלא הכירה ולא
ידעה שהיא אפשרית, הוא השאיר לה בלב צלקת עמוקה וכואבת...!
היא טוענת שהצלקת הזו היא בין הדברים הכי חשובים שקרו לה
בחיים, צלקת שלעולם תזכיר לה את אהבתה הנצחית ל- אמיר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.