אחורי ביתי נאים מחזיתו והם שלי בלבד.
בצדו  האחורי של ביתי אני יכול לעשות כל מה שבראש שלי. אני
מגדל שם שיחים ממינים שונים, זקופים ומשתרעים, שמריחים ושאינם,
וגם עץ זית אחד, שהצלתי משניי בולדוזר. למען האמת, כשקברתי  את
גזעו המרוסק באדמה לא האמנתי שישוב ויחיה. הוא היה זקוק לרחמי
שמים. אז מי אמר שאין כאלה? העץ חי, פיתח נוף ואפילו עושה
פרי.

התאמצתי להציל את העץ מפני שאני מאוהב בעצי זית.
לו הייתה חצרי יותר גדולה משהיא, הייתי מגדל בה כרם של זיתים.
בעיניי, עצי הזית שווי ערך לבני האדם ואפשר שהם אף עולים עליהם
בדבר זה או אחר. שהרי לעצי זית, אפילו שאין הם  "בעלי חיים",
יש נשמה!  

כשאני עובר בעמק בית הכרם בואך צפת, אני עוצר ומתהלך לי בין
הזיתים. שם, אין פעימות הזמן הנוזל טורדות את מנוחתי. אני
מתבונן בגזעיהם, אני מדבר עימם ומנסה לתאר בעיניי רוחי מהו
שעבר עליהם במאות או אלפי השנים שחלפו. אם הייתם  גם אתם קצת
פחות נהנתנים, הייתם לומדים את שפתם ומגלים, שכל עץ יש לו
ייחוד משלו, בפרט לזקנים שביניהם. אילו עשיתם כן, הייתם
מתמסרים כמוני לידידותם ואהבתם.

עץ הזית איננו מפונק. די לו בגומה  רדודה בין סלעי מגור, והוא
מכה שורש ומשלח ענפיו אל השמש.
למראית עין כל עלה, - חנית זעירה, חדה:  צדה האחד משוח בשעווה
והאחר שעיר, גס למגע. ואעפ"כ אני אוהב לאגוד בידי ענפים רכים
שלו, לשחררם ולחוש את זרימתם בין אצבעותיי. אני חש שהעלים הם
בעלי חיים, הנמלטים מכלוב. כחול של ים נסחף בין אצבעות
הרגליים, ממהרים הענפים הצעירים לזקוף קומתם, תוך שהם מפרקים
את קרני השמש לאלפי פיסות כסף ונצנצי אור.
לפרחיו אין תואר, אין ריח  ואין צבע. ולמרות זאת הם מולידים את
הטובים  שבפרי העץ. דמם משמן את בני המעיים, מרכך מכאובים,
ממליך מלכים ומחייה לבבות שכשלו.
אני מתבונן בגזעו של עץ אחד, מפותל, מסוקס, מחורץ.  מתבונן
ומניח  לדמיוני להשתולל. אני רואה בו את אבי, את עצמי, את
ארצי, הנאנקת במכאוביה, שעודנה מאמינה.
ישנם עצי זית, שגסי לב התעללו בגזעם: רוקנו את תוכם, הבעירו
בבטנם אש  ומילאום באבנים. דווקא ריק זה מעיד על כושרו של עץ
הזית לשרוד. שכן למרות היותו גידם ופיסח הוא נאחז בחיים וממשיך
לשאת את שנותיו בגאווה.  

כשלבי כבד עלי אני מוצא מקלט אצל עץ הזית שלי. אני בא אצלו,
מסתופף בצל עוצמתו ומחייה  את נפשי ממנו. מעולם לא הניח לי העץ
לחוש, שאני מעמסה שמנוגדת לרצונו. בכל שעה שאני בא הוא מקבל את
פניי אם בצעירי ענפיו המחייכים  ואם בפרותיו הסגלגלים.
לא אחת שאלתי את עצמי איך זה שהתאהבתי בעץ?! האין אהבתי זו
מכסה על אהבות אחרות, אסורות?  אינני שש להכריע. נוח לי
בדמדומי אין פשר. שמא תתגלה איזו אמת ותכרסם ביחסיי עם הקרובים
לי, שמזה זמן נואשתי מהבנתם אותי. חוששני פן יאמרו: "בגלגול
הקודם היית עץ זית". (הלוואי והייתי...)

כשנולדתי, לא ניכרה בי אהבה עתידית זו. כשאימי, שהייתה קצרת
רואי, התעברה, החזיקה בידה, כך נראה, איזה חפץ מעוגל, חלק,
ואני נוצרתי בדמותו: סחורה פגומה.
אימי, האשימה את עצמה והנחילה רגשי אשמתה לי. אמרה, ש "כל ילוד
בוחר לו את דמותו וזה מה שאתה בחרת, אבל, זה לא כל כך נורא.
אפשר לחיות גם ככה. הנה התרנגול שכנפו נשברה הוא לא חי?
ושומר, הכלב הזקן שלנו, שנתקרח משערותיו ושאינו מצליח להבריח
לא חתול, לא ילד ולא קרצית, עודנו רודף אחרי כל כלבה מיוחמת,
כאילו שהיה כוחו במותניו".    

אבי, שלא כמו אימי עטה על פניו את מסכת שלושת הקופים: לא רואה,
לא שומע וכמעט שלא מדבר. אבי התקשה להשלים עם העובדה, שבנו
בכורו אינו מושלם והתנחם בעובדה, שנשיא ארצות הברית יושב קבוע
בכסא גלגלים ובכל זאת הוא נשיא.  

כשבגרתי התחלתי נמשך אל נערות. כשחשתי שמי מהן מסתקרנת ומבקשת
להבין מהו טיבו של מומי, הייתי ממהר ומסבר את אזנה ומספק לה
מאה תשובות מוכנות, שהייתי שולפן כקוסם, מערבבן בתוך כובעי
ומבלבל ביניהן. לא יכולתי לזכור באלו מהן כבר השתמשתי ואלו מהן
מכרתי לאחת ואלו לאחרת. אפילו פעם אחת לא הודיתי ש"כך נולדתי".


לפעמים היה מתגנב למוחי איזה "אילו ולולא", שלא היה מבחין בין
חלום למציאות. לפעמים, היה ה"אילו" צל מלווה ומבלבל: "מי אני -
אני יודע אבל מי יכולתי להיות? ...אולי הייתי שחקן בתאטרון
ואולי שוטר;  אולי מגלה ארצות ואולי קזנובה, שהדביר תחתיו כמה
וכמה יעלות? השתוקקתי, דמיינתי ונותרתי צמוד לאדמה. לא העזתי ל
המריא.  

כך חייתי עד שפגשתי בזית, שהבולדוזר התעלל בו, שענפיו היו
תלושים וששורשיו היו תלויים מדולדלים בתחתית גזעו. כתגובה
ראשונה מיהרתי והסתלקתי מן המקום. הכאב היה עצום וחזק ממני.
כעבור שבוע חזרתי אל אותו מקום וראיתיו שוב. עדיין היה מוטל
שדוד, אך העלווה המשיכה וצמחה מגזעו.  

גררתיו אל חצרי, חפרתי בור גדול ונטעתיו והוא  הכה שורש.

ממנו למדתי, שהחיים עשויים להיות מלאים גם למי שגזעו מעוקם
ובדיו שבורים. עוד למדתי שלעולם לא אומר "מותר האדם" אלא
"מותר העץ" ...כי אם האדם הוא כעץ השדה, אין דבר שאין הוא יכול
לעשותו; שאין חשיבות לכלי אלא לשימוש שאתה לומד לעשות בו.