למיוריאל המינגווי היה מבט.
של אוכל סיני מול שעשועון טלוויזיה
עם המקלות הדקים
והשמיכה, והאצבעות מתחת לקצה של השמיכה.

מיוריאל המינגווי דיברה בקול.
של שוקולטה לבנה עם הרבה סוכר
ומעט קצף, ועוגיית וניל ליד.

והשיער של מיוריאל המינגווי היה דק ורזה.
כמו שיחה של ארוחת בוקר
וקפה
נטול קפאין, שיחה שקולה, מינורית.

מיוריאל המינגווי הייתה ילדה.
בגיל של לתת אמון באנשים
ו(תוך חריזה קלאסית) חלומות בלונדון להגשים,
ולשחק בתיאטרון.

ואני תמיד רציתי: א-לה דיאן קיטון.