הלכתי,
עצרתי,
והחלטתי
שהעולם הזה גדול עלי.
אם אלך בלי האחד שאותו אוהב?
ואם יסתיימו חיי, לא משנה באיזו צורה?
כל החיים הם סימן שאלה גדול.
כעת אני מבינה שחיי הם בעצם לא חיים.
אני קטנה וחלשה,
זוהי התחושה כשחברייך עוזבים אותך
ונותרת לך רק משפחתך.
ביום ההולדת אכזבה,
אז מה יקרה בהלוויה?
והאם יזכרו לבוא לאזכרה?
האם יש גן עדן וגיהנום?
אם כן,
לא אלך?

הלכתי,
עצרתי,
והחלטתי
שהחיים האלו גדולים עליי.
הסכין
לא חותכת עמוק מספיק,
האם זה האומץ?
המספריים,
החדים הם?
לא...
האכזבה גדולה!
הללו, החפצים, רק סימנים הם מותירים.
החלון,
לא,
סורגיו עוצרים בעדי.
והמעקה?
הקש ששבר את גב הגמל!
זה האומץ!
הרצון,
האם באמת בתת מודע רצוני במיתה?
ועוד שאלה,
אחת אחרונה!
מתי סופי יבוא, מי יודע?