"אתה רוצה לעלות למעלה?"
אם אני רוצה לעלות למעלה, איזו שאלה מטופשת. לא שמת לב איך אני
מסתכל עלייך לאורך כל הערב? "אני אשמח לעלות למעלה".
קראו לה טליה, אחת הפגישות העיוורות היותר מוצלחות שהיו לי
בזמן האחרון, אולי מעולם, עכשיו כשאני חושב על זה. בטח שאני
רוצה לעלות למעלה.
'למעלה' היה דירה קטנה ונחמדה בצפון תל-אביב, קומה שנייה. היא
הכניסה אותי, הושיבה אותי בסלון והלכה להכין קפה.
התרווחתי לי על הספה, מריץ תסריטים אפשריים להמשך הערב בראשי,
כשפתאום משהו לח וקר התחכך ברגל שלי. אף לח וקר שהיה מחובר
לכלב פינצ'ר שחור וקטן.
"שלום לך" אמרתי לו והרמתי אותו אליי (נשים מתות על גברים
שמסתדרים עם כלבים)
"שלום גם לך".
עזבתי אותו בהלם והעמדתי פנים שלא שמעתי כלום.
"אתה לא חייב לזרוק אותי, בסך הכל הייתי מנומס" היה לו קול דק
כזה, קטן, פינצ'רי אם תרצו,
"אז לא דימיינתי את זה? זה באמת היית אתה?"
"נו כמובן שזה הייתי אני, טלי במטבח מכינה קפה, מי עוד זה יכול
להיות?" אמר תוך כדי שקפץ על הספה לידי והתכרבל.
טליה נכנסה עם שתי כוסות מהבילות בידיה, והניחה אותן על השולחן
בינינו, "אני רואה שהכרת את פוקי" היא אמרה וניגשה ללטף את
פוקי שהתמסר לליטופים שלה.
"כן נפגשנו, הוא כלב מאוד.... מיוחד",
"מיוחד? למה אתה מתכוון?"
לא הייתי מוכן שתטיל ספק בבריאות הנפשית שלי בשלב כל כך מוקדם
במערכת היחסים שלנו. "אני מתכוון שהוא נראה נבון מאוד"
"הא, כן, פוקי שלי הוא גאון קטן, תראה איך הוא עומד ומכשכש
בזנב, ממש כאילו הוא יודע שאנחנו מדברים עליו"
ופוקי אכן עמד לו שם על השולחן, מכשכש בזנבו הקטן מסתכל עליי
ועל טליה לחלופין, ואז הוא קרץ לי.
"תחמיא לה על העגילים" הוא אמר לי כלאחר יד "היא קנתה אותם
אתמול במיוחד לפגישה איתך"
"מה?" הוא תפס אותי לא מרוכז
"מה?" טליה תמהה, "הא, רק רציתי לומר לך שהעגילים שלך פשוט
מדהימים, הם חדשים? איפה קנית אותם?"
"מה אלה? לא יש לי אותם כבר שנים" היא חייכה מדושנת עונג.
"שקרנית" פוקי סינן.
כנראה שמחמאה אחת, הייתה כל מה שטליה הייתה צריכה לשמוע, כי
זמן קצר אחר כך היא כבר ישבה קרוב קרוב אליי על הספה, לפוקי
כמובן היה מה לומר בעניין.
"תשמע גבר, אם תשחק את הקלפים שלך נכון, אתה תצא מפה מאוד
מאושר הלילה, היא לא קיבלה כבר הרבה זמן והיא חרמנית כמו כלבה
בייחום, תנסה ללקק לה מאחורי האוזן זה הקטע שלה, ממיס אותה כל
פעם מחדש".
כלב, או לא כלב, פוקי ידע על מה הוא מדבר, וכשהיא משכה אותי
לכיוון חדר השינה באופן שלא משתמע לשני פנים הוא עוד הספיק
לנבוח לי שהיא לא תתנגד לתנוחה פחות מסיונרית.

מערכת היחסים ביננו פרחה בהנחייתו של פוקי, נותן לי רמזים על
הרגליה ואהבותיה, הוא היה ה'מרגל' המושלם, מקשיב לכל השיחות
הארוכות של טליה עם החברות שלה, יודע את כל הרצונות שלה,
ומוציא אותי גבר החלומות שלה, כשאני מנחש אותה פעם אחר פעם.
אני נקשרתי אליו לא פחות מאשר לטליה, כל פעם שבאתי לדירה שלה
פינקתי אותו באיזו עצם או צעצוע, לפעמים היינו יוצאים לטיולים
ארוכים, או לפארק, והיינו משוחחים על כל דבר שבעולם, שיחות גבר
אל כלב, הוא היה ידיד טוב. פעם הוא סיפר לי שהיו עוד בחורים
שהוא ניסה לעזור להם, אבל אני הייתי היחיד שבאמת הקשיב לו ולא
ברח או התעלם ממנו. אני סיפרתי לו שכשהייתי קטן היה לי כלב,
אבל הוא לא דיבר ובכלל הוא לא נראה אינטילגנטי ואז יום אחד הוא
נעלם, הלך לאיבוד, ופוקי סיפר לי שלכלבים יש מקום מיוחד שהם
הולכים אליו לפני שהם נפטרים, מין פלורידה שכזו רק לכלבים, ואף
בן אדם לא מכיר את המקום, אבל אם אני ארצה הוא ייקח אותי לשם.
פעם אחרת פוקי סיפר לי שהוא מקנא בנו, בני האדם. לא בגלל שיש
לנו אגודלים או משהו כזה, רק בגלל מערכות ניחסים ביננו. הוא
אמר שאצל כלבים אין אהבה, זה עניין של אינסטינקט, אתה נתקל
בישבן שמריח טוב ואתה הולך על זה. אמרתי לו שאין לו מה לקנא
בנו, ולרוב האהבה רק מסבכת את החיים ושהיו הרבה גברים שהיו
מעדיפים את השיטה עם הישבנים. ומכאן לשם השיחה התגלגלה למה אני
מרגיש כלפי טליה, וסיפרתי לו שלמרות שאני מאוד נהנה להיות
איתה, אני לא יודע אם אני אוהב אותה באמת, ושלעיתים רחוקות
מוצאים מישהי שאוהבים באמת. פוקי הרים גבה שעירה ואמר שהוא לא
יודע מה אני מקשקש ושהישבן שלה מריח מצויין.

זמן עבר והשבועות הפכו לחודשים ומה שהיה פעם רגש לא מוסבר
שמתנדנד בין אהבה להתאהבות לבין משהו לא מוגדר הלך והתחזק בי.
עברנו לגור יחד 'למעלה' כבר לפני חודשיים והזמן האחרון היה
פשוט נהדר, נדמה היה לי שמצאתי בטליה את כל מה שחיפשתי אי פעם
באישה, לילותינו חלפו בשיחות נפש ארוכות וצפייה בזריחה או
לחלופין בסערת תשוקה בלתי פוסקת שלא איבדה מעוצמתה הראשונית.
היא הכירה אותי כמו שאף אישה לא הצליחה מעולם וידעה לקרוא אותי
יותר טוב מכל אחד אחר. יום השנה הלך והתקרב ובי הלכה ונרקמה
החלטה.

היום היה היום. חזרתי הביתה מהעבודה, מצוחצח בחליפה הטובה
ביותר שלי, זר ורדים אדומים ביד אחת, טבעת נאה טמונה בכיס ימין
שלי, כרעתי על ברך אחת וצילצלתי בפעמון. דקה חלפה ואני כולי
מתרגש, עוצר את נשימתי בחזה נפוח, ו... כלום. אין עונה. צלצלתי
שוב. מוזר, היא הייתה אמורה להיות בבית כבר. אין תשובה.
נעמדתי, מסתכל במבוכה לראות שאף אחד לא הבחין בסצינה המגוחכת
שאירעה כאן עכשיו ונכנסתי עם המפתח שלי.
פוקי חיכה לי על הספה בסלון, בראש מורכן. "פוקי, איפה טליה?
היא כבר צריכה להיות בבית בשעה כזו. תכננתי להפתיע אותה" פוקי
ייבב קצת ופלט "כדאי שתתיישב, יש לי חדשות רעות" שמתי לב שהוא
לא מוכן להסתכל לי בעיניים.
"מה העניין פוקי?" התיישבתי לידו, מגרד מתחת לקולר שלו כמו
שהוא אוהב.
"אז העניין הוא כזה" הוא התחיל מהוסס, ואז בפרץ מהיר הוציא את
מה שישב לו על הלב "טליה בוגדת בך, בן אדם. חשדתי בזה כבר כמה
זמן, אבל לא ידעתי בוודאות עד היום, היא הביאה אותו לכאן לדירה
שלנו, היית מאמין? הזונה! נבחתי עליו כמו שצריך, והצלחתי גם
להכניס לו נשיכה בקרסול, אבל הכלבה העיפה אותי והם ננעלו בחדר
שינה שלכם, הם עזבו רק לפני חצי שעה".

הייתי בהלם, הלב שלי צנח לקומת קרקע, זה מה שקורה כשאתה נותן
אמון בבן אדם, הראש שלי התפוצץ, מה אני עושה פה? מה אני עושה
בכלל?

כשטליה נכנסה היא מצאה אותי ואת פוקי יושבים על אותה ספה עליה
הכל התחיל. התעמתתי איתה, היא לא הכחישה, אבל אמרה שזה סתם
סיפור חולף שאין לו שום משמעות, ושאני הגבר היחיד בשבילה,
שאותי היא באמת אוהבת, וכמובן שזה לא יחזור על עצמו שוב לעולם.
הקשבתי לה עד הסוף באוזניים אטומות, נפרדתי ממנה לשלום וביקשתי
שלא תתקשר. כשהגעתי לדלת הסתובבתי אליה פעם אחרונה, היה לה מבט
של תקווה בעיניים, אולי, בכל זאת.
"פוקי? אתה בא?" קראתי ויצאתי, פוקי קפץ מהספה ורץ אחריי, עוצר
רק כדי להשתין על סף הדלת.