כבר שש בבוקר. פאק. כל הלילה לא ישנתי.
ריצה מהירה לשירותים מעלה בי חששות, אני משלשל כל הלילה,
ויש לי עוד נסיעה מסוייטת לסיני. באוטובוס.
ליד האוטובוס אני מעדכן את אבי שהתחת שלי מקיא כל הלילה, ושומע
את אותו דבר ממנו. בירור קצר מעלה שגם שבון, החברה האירית של
אבי, סובלת מזה. וגם טל, מה שבטח יהפוך את הנסיעה לקונצרט.
הוא ידוע בתור אחד שדואג לאווירה חמה.
נהג קירח עם זקן צרפתי, מזרז אותי לעלות. למרות החולצה הכחולה,

הוא עדיין נראה כמו איזה נהג משאית מסרט אמריקאי, ואני כבר
בונה על עצירה לצ'ילי ושעועית במזנון עם מלצרית ורודה בשם
בארב.
הדרך עברה בשלום יחסי מלבד תקרית אחת בין הנהג לנוסעת שכנראה
פספסה את הזינזאנה והחליטה לקחת אוטובוס במקום.
אחרי שהיא תיארה לו איך היא הייתה מוציאה לו את המעיים, הגענו
לאילת. מונית קצרה ואנחנו בגבול.
זו הפעם השישית שלי כאן, לאורך עשר שנים, וכלום לא השתנה.
בעצם, המצרים עברו למדי קיץ, שזה בערך אותו צמר, רק בלבן.
המעבר הזה תמיד נראה לי כמו קטע מגבעת חלפון של הגשש.
איפה אני ואיפה סרג'יו.
החופש התחיל לי בעצבים, לאחר שבוויכוח המסורתי על מחיר המונית,
הפסדתי לנהג שנראה כמו אבו חומוס מזהו זה.
זה לא החמישה שקלים, הסברתי לאבי, זה עקרון. מדיניות.
יד חזקה. כיבוש. את כל חצי האי הזה נתנו להם, וזה לא מספיק
להם. לא, הם רוצים עוד חמישה שקלים.
הפג'ו החבוטה טסה במהירות ממוצעת של מאה קמ"ש, מעלה בי זכרונות
של הפעם הראשונה שלי בסיני, עם נהג שמבקש ממני -
ילד בן חמש עשרה - להחזיק את ההגה בזמן שהוא מסדר לעצמו עוד
מנה של אופיום.סיבוב חד מדי גורם לי להתפלל לאלוהים. בשתי
השפות, אין לי מושג מה האיזור חיוג כאן.
איכשהו הגענו בסוף לראס השטן. בכניסה לחושה אני עוד מתעכב
להתווכח עם יחיא, המנהל של הים, על המחיר לחושה, ומנצח.
זה מרגיע אותי. התגעגעתי לזה. השקט, הבריזה, הסירחון של הדגים
מהמסעדה. פלאפונים. רגע, פלאפונים? בטח, אומר לי יחיא,
התקדמנו. אני משתטח על כרית ומצטרף לג'ק קרואק בדרכים.
כששני פתאטים בשרוואל מתחילים עם הבחורה בכרית ממול, אני מחליט
לבדוק את מצב הסניטציה.
אני נכנס לתא מצוחצח, מחפש את האסלה. במקום אסלה יש בור.
ככה זה בדואים, מדברים בפלאפון אבל מחרבנים בעמידה.
אני מפטיר קללה בערבית, בשביל האותנטיות, ונכנס להתקלח.
ארוחת הערב הייתה מפלצתית, כשכל הזמן צופה בנו החתול, חיית
המחמוד המקומית.
את הלילה העברתי בשינה על המרפסת, עם פינק פלויד באוזניות, וכל
היתושים מזרחית לאלכסנדריה. קיבינימאט.
שש בבוקר. אני נכנס לשחיית בוקר ורואה ארבעה ילדים קטנים
שוחים עם ההורים ומחייך אל מול הגלויה המקסימה הזו, עד שאני
מבין שהאבא הוא הגרסא הצה"לית של סטאלין.
" טוב מאוד שקר לך", הוא צועק לילדה הקטנה, כבת שש, "ככה תשחי
יותר מהר". ככה זה, אתה יכול להוציא את הבן אדם מהצבא, אבל אתה
לא יכול להוציא אותו מהמשרד של הרס"ר.
בבוז אני מפנה את הגב והולך לאכול ארוחת בוקר.