אחת בלילה. שתינו יותר מדי קפה. כבר סתיו, כבר קר לי, כבר צריך
שמיכה עבה ושנינו מתכסים בה על המיטה הגדולה שלי. אבל לך חם.
אני מציע לך לקחת ממני חולצה קצרה ואת פשוט פושטת את הגופייה
הארוכה שלך ונשארת עם מכנסיים בלבד. אני כל כך עייף, שאני מחבק
את הגוף החם שלך ומתכרבל לשינה. הקופאין לא השפיע כל כך. אבל
את ערנית. לא יכולה לישון, "אני משתגעת" את אומרת לי, "אני ממש
משתגעת", לא נרדמת. ואני לא כל כך ממהר להירדם, למרות העייפות
שנתלית עלי, כבדה. אני לא ממהר, מה רע לי כאן, מחבק אותך, מודע
לגופך, מחייך איתך ומתבדח איתך על עצמך. שתיים בלילה. שתיתי
מעט מדי קפה. אני ישן. את, כמובן, ערה. קודם ליטפתי את גבך
החשוף, ציירתי עליו ציור סוריאליסטי עם אצבעותיי כדי להרגיעך
ולהרדימך. זה קצת עבד - התעייפת יותר, אבל לא נרדמת. אני כן.
שלוש בלילה. אני חולם ולא זוכר יותר על מה. את מסתובבת בחדר
חצי עירומה, מחפשת מה לעשות, משתגעת, אומרת לי, ממש משתגעת.
הולכת כל חצי שעה להשתין. יותר מדי קפה, מה לעשות. מחליטה
החלטה. ארבע לפנות בוקר את לא נרדמת. עוד כוס קפה, בשביל מה?
אני רואה את זה הפעם, התעוררתי ממך ושכחתי חלום שקשור אלייך.
כבר סתיו, כבר קר לי נורא, כבר צריך שמיכה עבה ואני מתכרבל בה
על המיטה הגדולה שלי. אבל לך חם. את יוצאת לשירותים ומקווה שאף
אחד לא ער בחוץ, שלא יראו לך את החזה החשוף. חמש בבוקר, את
קוראת ספר שירים, יושבת על הרצפה ונשענת על הדלת שצבועה כחול.
אני ישן, חושב שאני עוד מחובק איתך, ואת גורמת לי לטעות. קר.
גם לך, ואת לובשת שוב את החולצה עם הכפתורים שלבשת לפני
שנכנסנו לחדר. לי לא קר, אני מכוסה. שש בבוקר, אור בחלון. את
כותבת שירים לאור הזריחה ששוטפת את החדר ביום חדש, ואני מפסיד
אותו, ישן עדיין בחושך. שבע בבוקר, את לבד בחדר. קוראת שוב את
אותו ספר שירים. אני כבר הלכתי, קמתי התלבשתי ויצאתי, יש לי
בית-ספר. לכי לישון עכשיו, אולי הקופאין התפוגג. התכסי בשמיכה
- כבר סתיו, כבר קר. את משתגעת, את אומרת לי, את ממש משתגעת.