[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מוריאל שטרן
/
מכתב לאהובה

דולי לא הייתה אמא טובה במיוחד, היא עצמה אפילו תעיד על כך.
היא אף פעם לא הצטיינה בשום דבר שהיה קשור באימהות, לא בהנקה,
לא בהלבשה, לא במשחק, היא אפילו לא ידעה איך ללמד את תינוקה
ללכת, ובטח שלא לדבר... אבל לאט לאט, היא למדה משכנותיה,
הניקה, האכילה, הלבישה וכל הדברים האלה של אימהות. לאט לאט, פט
גדל. השם האמיתי שלו היה (תאמינו או לא) פטרוזיליה, בגלל חיבתה
העמוקה של דולי לתבלין... פט השתדל מאד שאף אחד לא ידע את שמו
האמיתי... בכל מקרה, פט גדל. בעיקר לבד, כי כפי שכבר אמרתי,
דולי לא הייתה טובה במיוחד באימהות, אבל בדבר אחד היא כן הייתה
טובה - כתיבת מכתבים, את התכונה הזו - ירש פט. משחר ילדותו היה
יושב ליד אימו בשעה שהייתה כותבת את מכתביה. מעולם לא הבין למי
היא כותבת, אך הוא אהב לראות את התרגשותה בעת שכתבה מכתב. כל
כולה הייתה שקועה בכתיבה, כשכתבה על הכלב שנשך את פט, היה עולה
מבע של כאב על פניה. כשכתבה איך חבשה לו את הפצע (שהזדהם אחר
כך), היה עולה על פניה מבע של רחמים ואהבה. וכך הלאה... ופט
אהב להסתכל על המילים שיצאו מעט אימו.  לכן, כשלמד לכתוב, היה
זה רק עניין של זמן עד שהתחיל הוא עצמו לכתוב מכתבים. בתחילה
כתב עם המון שגיאות, טוב, זה טיבם של ילדים, אבל לאט לאט היה
משתפר, והתחיל להתכתב עם אימו. והיא ענתה לו. דולי שמה לב,
שלפט כשרון עצום, ועזרה לו לטפח אותו. כשהיה בן 11 היה כותב
מכתבים מלאי שירה, מלאי תוכן, וציוריים, וכשהיה בן 16, היה
כותב לנערות מכתבי אהבה, שכמותם נראו רק לפני כמה מאות שנים.
יום אחד, הגיע פט הביתה מהתיכון, כולו מחויך, נושא בידו (כמו
תמיד) בלוק מכתבים, עט, ושלושה מכתבים שזה עתה הגיעו בדואר.
הוא נכנס הביתה, ומצא את דולי יושבת במטבח, ועיניה אדומות
ונפוחות. "מה קרה?" הוא שאל בדאגה. "אמת או שקר?" שאלה דולי.
"נו בטח שאמת!" פט אמר. "אין לי כסף... אין לי כסף לשלוח אותך
לקולג'... אני לא יודעת מה לעשות..." היא אמרה והחלה שוב ליבב.
פט התיישב ליד השולחן, בוהה באמו. הוא לא חשב עדיין על קולג',
אבל עכשיו פתאום הבין את כובד הדבר. הוא תמיד ראה בקולג' ברירת
מחדל לגבי עתידו שלאחר בית הספר. "אז מה עושים?" שאלה אותו
דולי, מנסה להישען על בנה יחידה. "אני מניח שאצטרך למצוא
עבודה, או מלגה..." אמר פט. "אני כל כך מצטערת בני... אבל לא
חשבתי שזהו המצב... אתה אל תשיג שום עבודה! אני אקח עבודה
שניה... אל תדאג.... שכח מה שאמרתי לך, אל תדאג... אתה תלך
לקולג', ותקבל תואר - אביר!" אמרה דולי, מתעשתת, מנגבת את
פניה. פט חייך. הנושא "טוטא מתחת לשטיח" כפי שנהגה דולי לומר.
יום אחד, בהפסקה, בשעה שכתב מכתב לחברתו - רבקה, ניגשה אליו
המורה לספרות- הגב' סות'סון. "פט... רציתי לדבר איתך..." היא
אמרה. הוא הניח את העט. "קרה והגיע לידי מכתב שכתבת..." היא
אמרה. "ו...." אמר פט כשראה שהיא לא ממשיכה לדבר. "ומאד
התרשמתי... חשבת על פרסום מכתבים בעיתון בית הספר?" היא אמרה
בחיוך. פט ישב נדהם. איך הגיע מכתב שלו אליה? "אממ... לא...
אני לא יודע... זאת אומרת, לא חשבתי על פרסום..." הוא אמר
בבלבול. גב' סות'סון חייכה. "יהיה לך אכפת אם יתפרסם מכתב שלך?
או שאתה מעדיף להישאר אנונימי, ולא לפרסם דבר?" היא שאלה. "לא
אכפת לי שיתפרסם..." הוא אמר. "אז לפרסם את המכתב שיש לי? או
שתכתוב חדש?" היא שאלה, והגישה לו את המכתב שהיה אצלה. הוא
הכיר את המכתב הזה... זה המכתב הראשון שכתב לרבקה. "אני אכתוב
אחד אחר..." הוא אמר, וגב' סות'סון חייכה. "שום בעיות... אם
תוכל בבקשה לתת לי את המכתב לפרסום שלך עד יום חמישי, להגהה...
אני צופה הצלחה, ואם אכן אני צודקת, צפה לאקסטרה נקודות בסוף
הסמסטר..." היא אמרה, והלכה. פט לא ידע מה לחשוב... מה הוא
אמור לכתוב? איך הגיע המכתב לידיה של המורה שלו לספרות?! היום
יום שלישי. זאת אומרת שיש לו רק יומיים... פט סיים את המכתב
לרבקה, ושם אותו במעטפה. בסוף היום, בדרכו הבייתה, חשב, על מה
יכתוב? הוא הגיע הביתה, ומצא פתק מאימו:

פט מתוק שלי!
מקווה שהיה לך יום יפה, יש עוף ותפוחי אדמה בתנור, תחמם לך.
אני אחזור מאוחר, לך לישון.
נתראה מחר
אמא

דולי עבדה עכשיו בתי משרות. האחת - בבוקר, והשניה - בערב, עד
אמצע הלילה, אם לא יותר מאוחר. בכל פעם שמצא את אחד הפתקים של
אמו, הייתה לו צביטה קטנה בלב. היא עובדת כל כך קשה, בשביל
שהוא ילך לקולג', ומה הוא עושה? לא דבר. הוא התיישב על יד
השולחן שלו, והתחיל לשרבט על מחברתו. לפתע, היה לו חשק לכתוב,
כאילו נפלה עליו ההשראה.

"מכתב לאהובה.
כל בוקר, אני מתעורר בייסורים. חושב עלייך. דואג לך. המחשבה
הראשונה שלי עליך, היא כמה אני אוהב אותך, ומיד אחריה, כמו צל,
הדאגה. מה איתך? האם נשברת כבר? אם את לא מתאמצת מדי... ואז,
אני אוכל את עצמי, על שאני לא יכול לעזור לך, אבל אני יכול.
עמוק בתוכי, ואפילו לא כל כך עמוק, אני יודע, שאני יכול לעזור
לך... יכול לעזור מאד, אבל לא מנסה. אז אני כותב לך, להגיד לך
שאני אנסה. אני לא רק אנסה, אני אצליח. אהובה, אל תדאגי יותר,
מעכשיו לא תצטרכי יותר לדאוג משבירה, לא תצטרכי להתאמץ. האביר
שלך התעורר. והוא עומד מולך, מתכונן לקרב. עם ארשת אמיצה, ושל
חוזק.
אבל אהובה, האם תוכלי בכל זאת לעשות מאמץ אחרון, ולכוון אותו?
להגיד לי לאן ללכת? את וודאי תדעי יותר טוב ממני... בבקשה, תני
לי מפה, ואת נשיקתך וברכתך... כי אני הנני אובד עצות. עזרי לי,
בכדי שאוכל להצילך, להקל עליך...
באהבת אין קץ...
אני."

פט קרא את המכתב... לא מוצלח במיוחד. הוא כבר עמד לקמט אותו,
ולהשליכו, אבל לבסוף רק הניח אותו על שולחנו. הוא איחר לפגישה
עם רבקה.
יום חמישי הגיע. פט קם, מאוחר מהרגיל. הוא התלבש במהירות,
ולפתע נזכר במכתב שהיה צריך לכתוב בשביל העיתון. הוא לא ידע מה
לעשות... יש לו ספרות בשיעור הראשון... פתאום, הבחין במכתב שנח
על שולחנו, בצד, מט ליפול. הוא תפס אותו. "זה חייב להספיק..."
הוא אמר לעצמו, ורץ לבית הספר.
הוא הגיש את המכתב למורה בסוף השיעור, והלך לדרכו. יומיים לאחר
מכן, התפרסם העיתון. רבקה רצה אליו, מחייכת, העיתון בידה. "זה
אתה נכון?" היא אמרה. "אני מה?" הוא שאל. היא הושיטה לו את
העיתון, לפניו ראה תמונה של מכתב, ולידה -  המכתב שנתן למורה,
ללא שינוי אחד. "אתה כתבת נכון?" היא אמרה בהתרגשות. פט הנהן.
"אוי... אתה כל כך חמוד!" היא אמרה ונשקה לו. ביום למחרת, לא
הייתה נערה אחת, שלא ידעה את תוכן המכתב בעל פה. בכל מקום
שאליו פנה, היו חיוכים, ורבקה, נתלתה על זרועו, כמו נסיכה מימי
הביניים, מאוהבת לגמרי, והוא, אהב את זה, ואהב אותה. לא פעם,
ניגשה אליו נערה שלא הכיר, ושאלה אותו כלמיני שאלות לגבי
המכתב, ושאלה אחת תמיד חזרה - האם יהיה מכתב נוסף?
גב' סות'סון ניגשה אל פט בסוף השיעור. "נו..." היא אמרה בחיוך.
פט הביט בה מבולבל. "יהיה או לא יהיה עוד מכתב? לא היה כזה
ביקוש לעיתון כבר הרבה זמן..." היא אמרה. "אמממ...." פט אמר
בהיסוס. "פט, תחשוב טוב... יש לך כישרון עצום... תחלוק אותו
קצת, כמו דיקנס, כמו כריסטי, גרישם, אפילו שייקספיר... אני
צופה לך רבות, ובינתיים, תן קצת אור ורומנטיקה לבנות אה?!" היא
אמרה בטון משכנע. פט הסכים. מאז, כל שבוע היה מניח מכתב אחר על
שולחן המורה. זה לא היה אפילו מאמץ, הוא לא השתדל במיוחד, פשוט
כתב מכתבים שבעיניו נראו פשוטים. הוא קיבל טור בעיתון, והפך
לפופולרי במיוחד בקרב הבנות, ואפילו בקרב הבנים, שהיו מגיעים
אליו עם שאלות, עם בקשות לעזרה במכתבים לנערותיהם.
יום אחד, ניגשה אליו הגב' סות'סון. "פט, יש לי חדשות טובות
בשבילך. זוכר שהיה כאן ביקור של עורך העיתון ניו-יורק
ריפורטר?". הוא הנהן. "ובכן, הענקנו לו עותק של עיתון בית
הספר, בעיקר בשביל הכבוד וכו', אבל זה לא מה שחשוב, בכל מקרה,
הענקנו לו עותק של העיתון, והיה לו משעמם בנסיעה, לפחות זה מה
שהוא אמר. ופתאום נחה עינו על הטור שלך. הוא מיד התקשר אלי,
ושאל אותי מאיפה אני משיגה את המכתבים הללו. סיפרתי לו עליך,
והוא ביקש לדבר איתך. זה היה אתמול מאוחר בלילה, אז לא נתתי לו
את הטלפון שלך. בכל מקרה, הוא חוזר מחר, והוא מעונין להיפגש
איתך... 'בענייני עסקים' הא אמר..." היא אמרה בשצף, ובהתרגשות.
פט לא הבין ממש בהתחלה. הוא נשאר שקט לכמה רגעים, הגב' סות'סון
מביטה בו. "מה אני אמור לעשות?" הוא שאל. "אני הייתי מכינה כמה
מכתבים למחר... אולי אפילו תאסוף את מה שכבר פרסמת... ותביא
אותם מחר... יש לי הרגשה טובה... טובה מאד..." היא אמרה,
חייכה, ועזבה אותו. פט רץ הבייתה בסוף יום הלימודים. הוא מצא
את אמו ישנה. הוא לא רצה להעיר אותה... היא קיבלה חופשה של
יומיים מהעבודה. הוא ניגש לחדרו, והחל לכתוב לרבקה.
ביום למחרת, באמצע השיעור השלישי, נשמע קולה של הגב' סות'סון,
קורא לפט לחדרה. פט יצא מהכיתה, אוחז בידו חבילת עיתוני בי"ס,
שבהם התפרסמו מכתביו. הוא נכנס לחדר. מול הגב' סות'סון ישב איש
מבוגר, לבן שיער, מחייך אליו. "שלום מר סמית'. אני ג'ון
ביידמן. אני עורך עיתון הניו-יורק ריפורטר. ראיתי את המכתב שלך
בעיתון ביה"ס, ומאד התרשמתי... אתה כותב את המכתבים הללו
לבדך?" שאל העורך לאחר שפט התיישב. "כן... הבאתי עוד כמה
דוגמאות..." פט אמר. העורך חייך, ולקח את המכתבים אליו. הוא
פתח את אחד מהעיתונים, וקרא. הוא קרא מספר עיתונים, ובסיום,
הביט בפט. "ובכן בחורי... עכשיו אני כבר משוכנע... מה דעתך
לגבי עבודה בעיתון הניו-יורק ריפורטר? מדי שבוע תמסור לי מכתב,
ואנחנו נפרסם אותו, מיותר לציין שיהיה תשלום..." אמר ג'ון
ביידמן. פט ישב והביט בעורך בחיוך. "אני חושבת שהוא אוהב את
הרעיון..." אמרה גב' סות'סון, שישבה עם חיוך כל כך מתוח, עד
שכמעט ונגע באוזניה.
מאז, היה פט כותב מדי שבוע מכתב, שהיה מתפרסם, ומקבל תשואות
רבות. מכירות הניו-יורק ריפורטר עלו בקצב מסחרר, ופט הפך
להצלחה גדולה. הוא החייה את רוח השירה והרומנטיקה בלבבות האומה
האמריקאית, והם אהבו זאת. מיותר לציין, כי פט הרוויח די והותר
כדי לממן את הקולג', ודולי יכלה בשקט לפרוש מעבודת הלילה שלה.

וכשיצא ספר המכתבים שלו, הוא הקדיש אותו לשתי נשים:
האחת - זו שבזכותה למד איך כותבים מכתב, ואת הכתובת על
המעטפה.
והשניה- אהובת ליבו, שאם לא הייתה קוראת במכתבו בשיעור, כל זה
לא היה קורה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
THC.
MDMA.
במה חדשה.



-ג'וני וחומרים
פעילים בסמים


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/10/03 9:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מוריאל שטרן

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה