טוב, אז לא הפסקתי לרצות אותך. אני לא חושבת שזה תהליך כל כך
פשוט. העניין הוא, שכן החלפתי מהלך. זה כאילו עכשיו אני מוכנה
לסלוח לך וקודם לא הייתי. אבל בעצם, גם קודם הייתי מוכנה עמוק
בתוכי, רק שהייתי גם עצבנית. השאלה היא, האם זה התקדמות שלב או
רגרסיה. אני חושבת שאם תקיש באצבעותיך, אני אפול לרגליך. אבל
אני לא רוצה. אני רוצה לכעוס עליך. אפילו זה לא בטוח. אני רוצה
את הכוח לכעוס עליך, את הרצון, אני רוצה להגיד לך דברים רעים
שיהיו אמיתיים. אני רוצה שתתנצל על הכל, שתגיד לי שאני צודקת,
שתשתנה ושתתאהב בי נואשות. ואני יודעת שזה לא יקרה. אני יודעת
שזה לא יקרה. אז למה לעזאזל אני ממשיכה לקוות, ולפנטז?
למה אני כל כך פאקינג אופטימית. משהו בתוכי אשכרה חושב שזה
יכול לקרות. באמת. שיום אחד תדפוק על דלתי, או תרים טלפון,
תיפול על ברכיך ותגיד שאתה אוהב אותי.
אבל אתה כל כך לא. לא רוצה אותי ולא מוכן לזה. ולא מסוגל ולא
תשתנה.
להשתנות זה קשה. לרצות שאנשים ישתנו, זה לא טוב בדרך כלל, אני
חושבת, וזה גם לא יפה. אבל אני לא יכולה להיות איתך כמו שאתה,
ואני כן רוצה להיות איתך אז אני חייבת לרצות שתשתנה (טיעון
לוגי). אבל זה לא משנה. כי אותי, אתה לא רוצה.
הסתכלתי עליך בימים האחרונים וחזרת להיות סקסי בטירוף. אני
רוצה לחזור לדבר איתך אבל לא רוצה שתחשוב שסלחתי. חבל שאתה
כזה. אם רק היית יכול לעשות קצת הקרבות למען אחרים היית מדהים.
ואולי אתה כן יכול. אבל אני אף פעם לא אהיה הבנאדם שתעשה את זה
בשבילו.