אני יושבת על ספסל עץ בשמש תל-אביבית חורפית, בתוך גינה קטנה.
גינה מפוסלת ומגודרת היטב, בלב ליבה של העיר הסואנת הזאת,
מדגישה את הניגוד. כמו מנסה להוכיח שגם היא יכולה - להיות
ירוקה, וכפרית ומרגיעה. העיר שרק מסריחה. שלא נותנת לך מנוחה.
מכה, ומענה ולוקחת ממך. אותך. חלקים מגופך.
אבל אני פה בכל זאת. נשאבת לתוכה כמו זקוקה לסם המוות הזה כדי
לשרוד. לחיות. היא מחלחלת אל הגוף, אל הנשמה, אל תוכך. בולעת
ומעכלת ומקיאה את כולה עליך. בך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.