אז מה אם קשה לך? אז מה? אז ככה זה. תתמודדי. תאבקי ותמרדי,
תתעקשי ותמעכי. בסוף תנצחי. בסוף זה יגיע את יודעת, השקט הזה,
המיוחל כל כך. השקט, שרק המחשבה עליו  מותירה אותך בשיתוק
חושים.
היתכן? היתכן שזה יפסק אי פעם? כל המחשבות האלה? המענות,
המעיקות, שבועטות לכל עבר, משחקות תופסת בתוך הראש שלי. הן לא
ישנות אף פעם.  הן לא מוותרות. מצד לצד, מקצה לקצה במרץ בלתי
נדלה. כמו בסרט בטלויזיה שראיתי פעם. מסע בין כוכבים אני
חושבת. הייתה שם סצנת יריות מדהימה בחלל. חוטי אנרגיה ואש עפו
מצד לצד במבוך אינסופי של אור. צלבים וכוכבים אדומים וצהובים
וירוקים, השתוללו במן סדר חסר סדר. ככה בטח נראה אצלי הראש
מבפנים, רק שבמקום ספינות מתפוצצים שם רגשות. במקום להרוג
אנשים אחרים, הן הורגות אותי - מבפנים. אנרכיה מדויקת, מטורפת,
משגעת - שתמיד פוגעת.
אבל את תנצחי בסוף, זועקים שרידי שפיות דעתי ששרדו את ההפצצות.
את תביסי אותן. את תנצחי. את עוד תזכי לשקט הזה, את תראי, אמר
איזה תא קטן בראשי, ויורט מיד. לפחות הוא שקט עכשיו.