בהתחלה זה דווקא נראה טוב.
שתיים בצהריים, בית קפה קטן בשינקין, על המדרכה.
אני שותה מאלט סקוטי דרומי וצעיר, כזה עם ארומה של רימון עשן,
נלחם לא לעקם פרצוף עם כל לגימה. בצד השני של הקלאמרי, בני
מפריח עשן, מתחרה עם החיפושית הכתומה ממול.
בשולחן ליד, בחורה לבושה לבן, מלטפת כלב גדול מזן הכרחי.
בני אומר שיש לה פוזה רוחנית של הודו.
אני אומר שיש לה עיניים יפות.
מסיבה לא ברורה, גוש השיער ההכרחי מחליט להתחכך לי ברגל.
עכשיו, אמנם יש לי משיכה לא מוסברת לכלבות, אבל עם כלבים אני
לא כל כך מסתדר. אני מתייאש מהויסקי, ומזמין אחד צפוני יותר.
יותר עדינים, אני מסביר לבני, לא מריחים כמו בלומפילד אחרי
גול.
ההיא עם העיניים קוראת לכלב לחזור, הוא לא כל כך מגיב.
בני אומר שהוא היה מנצל את הכלב כדי להתחיל איתה.
אני אומר לבני שהוא יכול להראות לה איך עומדים על הידיים, והיא
אולי תראה לו את התחתונים. הוא מחייך ומדליק עוד סיגריה.
האדישות שלי מתפוגגת מעט כשהיא מתיישבת על ידי.
היא אומרת שאושר החליט שהיא תשב איתנו. אני מצביע על בני ושואל
איפה בדיוק היא רואה כאן אושר. היא מחייכת ואומרת שזה השם של
הכלב. בני אומר שהוא לא היה קורא לכלב שלו אושר.
אני אומר לבני שאצלו זה מקסימום יגמר באוגר בשם רחמים.
היא צוחקת ושואלת אם בא לי לקפוץ אליה לארוחת ערב, היא גרה ממש
ליד, סמטת בעלי מלאכה. אנחנו קובעים לשמונה בערב. היא הולכת.
בני אומר שכל העניין עם הכלב היה מתוכנן. אני אומר שלא נראה לי
שכלב, מאושר ככל שיהיה, יכול להבין תוכניות שכאלו.

שמונה ודקה. בקומת הקרקע של הבניין אני רואה את החנות של העוף
בגריל, נזכר שפעם אכלתי שם עם טל.
היא פותחת לי את הדלת לבושה בלבן, שוב.
אני מתיישב על השטיח ושם לב שהדירה נראית כמו הכלאה של חושה
בסיני וסרט הודי. היא אומרת מהמטבח שהיא כבר באה.
אני רעב מת.
אני מביט באושר שוכב צמוד לדלת, עסוק בחיקוי מוצלח של שטיח,
כשאני רואה מדבקה שמבקשת ממני לאהוב חיות, לא לאכול אותם.
איפה נפלתי. עוד אחת שנולדה מחדש וחושבת שהיא סלרי.
אני מתיישב ליד השולחן, מביט באוכל. היא מחייכת.
בא לי לבעוט בה. לזניה צמחונית. מה אני, גארפילד?
היא טורפת סלט חסה כאילו אין פרות בעולם, ושואלת אם זה לא נחמד
לי לאכול צמחוני, לשם שינוי. אני מחייך. עוד שנייה אני אוכל את
הכלב.
בגזר החמישי נשברתי. אני אומר שבשר חיוני לגוף. היא אומרת
שברזל יש גם בכרוב. אני אומר שגם במעקה, אבל היא לא רואה אותי
אוכל גדרות, נכון? אני מתיישב מול הטלוויזיה שמהבהבת סרט הודי
בזמן שהיא מדליקה קטורת. היא מושיטה לי כוס עם מים חמים ונענע,
בדיוק כשהם מחליטים להתגרש. אני אפילו לא שואל איפה התה בסיפור
הזה. אני מחייך כשעמיטב בצ'צאן, ככה היא אומרת שקוראים לו,
מוריד לאשתו סטירה ושולח אותה אל השדות. נו, תמיד העדפתי את
ראג' כפור.
בזוית העין של הסלרי אני מבחין בדמעה. איפה נפלתי.
אני אומר שאף פעם לא הבנתי את הצורך של הנשים ההודיות לשיר
שנייה אחרי שקיבלו כאפה. היא אומרת שזה סרט מאוד מרגש.
אני חושב על העוף בגריל. היא שואלת אם נהניתי. אני נחנק
מהקטורת המחורבנת. אולי זה רק אני, אבל נראה לי שאפשר למצוא
שימוש אחר לצואה של פרות. אני מת ללכת מפה. הכלב נופח.
מתנצלת, היא מספרת לי שלאושר יש בעיות מעיים.
אני קם ומפטיר שזהו, לאושר שלי יש בעיות אחרות, ותודה רבה,
היה טעים מאוד.

עשר דקות אחרי, נוגס בשווארמה עם צ'יפס מלא בשמן, אני מבטיח
לעצמי שבפעם הבאה שהאושר מתחכך לי ברגל, אני מוריד לו משהו
בראש.