יושבת בפנים ומביטה החוצה.
טיפות הגשם זולגות על החלון, מצליפות בו בכעס.
בחוץ שלוליות, אין אדם שנמלט מהגשם, אין אדם שהגשם פוסח עליו.
האוטו נוסע, הגשם מצליף, מרעיש ומפר את הדממה...שלי.
רגשי געגוע למשהו לא ידוע חודרים לי ללב, משתלטים על המחשבות,
גורמים לתוהו ובוהו.
הסערה שבחוץ מתגנבת אלי, אורבת בחושך, זוממת את זממה עלי ואז
כמו נחש ערמומי מתגנבת אלי מאחורה עד אשר תגיע למקום הרגיש
ביותר, למקום שבו נשמתנו נוגעת ברקיע, שבו ליבנו נוגע בכוכבים
ולרגע גם הוא הופך לכוכב יפיפה שמנצנץ בשמיים שחורים, כחולים,
רחוקים.

החורף שלי.
געגועים לאהבה שלא הייתה, לאהבה שתבוא, הלב קורא לה עכשיו,
זקוק לחיבוק באוויר הקר, חיבוק חזק שיעמוד בכל הסערות ובכל
הגשמים, חיבוק שיחמם, שיעודד, חיבוק של מישהו אוהב.
געגועים למישהו שיחייך, שילטף לי את הראש, שיספר לי סיפור על
נסיכה, על גנים מופלאים עם ורדים סגולים ואדומים כמו הדם
שזורם בורידי.
געגועים למישהו שפשוט יהיה, שאני אהיה, שאהיה בטוחה.

חורף עכשיו.
הדשא רטוב, הכביש חלקלק.
המטריה בתיק, צעיף סביב הצוואר, המעיל עוטף את גופי אבל
בפנים קר.
באוויר יש ריח של חורף.
גשם, אדמה רטובה, רוח קרירה ודמעה בזווית העין, בעיקול
מתכוננת ליציאה למסע, במורד הלחי, קצת מלוחה עד אשר תתמזג
עם טיפות הגשם, עד אשר הסערה בחוץ תתמזג עם הסערה בפנים
וכבר לא יבחינו מה אמיתי.
בחורף שלי אני עצובה.
מחשבות רעות מתגנבות אלי, מחשבות שאחסנתי במגירות וארונות.
מעלים אבק וקורי עכביש.
ופתאום בחורף, הכל נשטף ונהרס.
רגשות שהדחקתי, נעלתי בחדרי חדרים ואת המפתח הטמנתי עמוק
בפנים.
הכל מתבלגן, מתערבל כסופה.

שקט עכשיו.
העצים בודדים, עירומים.
כמו שאני מרגישה.
ענפים נשברים ברוח, מכסים את הדשא, מסתירים הפרחים, עושים
להם כבד בנשמה.
וכולם ישנים, תרדמת חורף.
בורחים אל המיטה, מחפשים חום בין הסדינים, הכרית והשמיכה.
מחפשים להתכרבל, להרגיש מגע, נגיעה, לטיפה, כף יד חמה ועדינה
שתעטוף אותם, בחום, אהבה, בטחון, בחמימות שלא תחלוף.
גם אני רוצה לישון.

אני אוהבת לחלום.
לדמיין שאני לא אני.
לדמיין שקיץ עכשיו, שהברקים והרעמים הם זיקוקים ביום העצמאות.
לדמיין שהטיפות המלוחות הן לא מהגשם וקול הרוחות הם הים
והגלים.
מתנפצים על החוף, על שובר הגלים, מתנפצים על גופי ואותי
סוחפים.
אני אוהבת לחלום.
לדמיין שאני מאושרת וקיץ עכשיו.
זה החורף שלי.

היא צועדת ברחוב, על המדרכה, חולפת על פני אנשים.
הם בוהים בה, מסתכלים, מנסים להבין מדוע הבעת פניה כה חמוצה,
עגומה, היא לא רואה שהחורף הגיע?
סופסוף אולי בעזרת הגשמים האי בכנרת יתגמד ויעלם, החקלאות
תשגשג ובאויר יהיה ניחוח פרדסים.
סופסוף הקיץ הלך, השרב עזב ומזג האוויר נעים וקריר.
חושבים לעצמם, ילדה מוזרה.

הם לא מבינים.
הם לא מכירים.
את החורף שלה.