בכל אדם יש מפלצת קטנה,
או שעליי לומר:
בכל מפלצת יש אדם קטן...

אני מחנה את האוטו בחניה הריקה, נועלת ומפעילה את האזעקה. אני
יוצאת בצעדים מדודים מרחבת האספלט ויורדת אל החוף העזוב.
בידי האחת יש שמיכת פיקה ובשניה בקבוק מים וכריך גבינה צהובה.
אני פורשת את השמיכה כנגד הרוח איכשהו על החול הרך וישר נשכבת
עליה כדי שלא תזוז ולא תברח לשום מקום...
אני מסירה את הסנדלים ומניחה אותם בשתי הפינות הדרומיות של
השמיכה, שותה מעט מהבקבוק מים צוננים ופשוט מביטה על יריעת הים
השחורה שפרושה מולי.
אני אוהבת את הים. אני חושבת שזה אחד המקומות הכי יפים שנבראו
אי פעם ביקום הזה. אני אוהבת לראות את הגלים זוחלים לאט לאט
ואז יורדים באוושה קלה מטה, נעים ברוגע אל מישור החול הרטוב,
מלחכים אותו ומהדקים אותו, חוזרים על הפעולה שוב ושוב ולא
מתעייפים לעולם. אני אוהבת גם כשהים רגוע, בייחוד ביום, כשהשמש
מטילה ניצוצות אור זהובים על ים חלק כמו ראי בצבע כחול או ירוק
עמוק. אני אוהבת כשהוא סוער והגלים גואים מעלה כאילו מישהו
מושך בהם בעזרת חוט נסתר. אני אוהבת את הים בחורף ובקיץ,
בזריחה ובשקיעה, בשיא היום ובאישון לילה.
אני אוהבת את הריח של הים, ריח מלוח של מים וחול ודגים. ריח
טהור ונקי שאתה שואב לקרבך ומרגיש כאילו חזרת הביתה, ולא משנה
היכן אתה נמצא...
אני אוהבת את הקול של הים. שקט ורועש, כאילו הנחת קונכיית ענק
באוזנך. אפשר להתמכר לקול הים...
רחש עדין של גלים ושל רוח, לפעמים של ציפורים שמרחפות וצווחות
בטבור השמיים.  אני אוהבת את המגע של הים כשאני צועדת
למרגלותיו בכפות רגליים יחפות, מרגישה את החול היבש לרגליי,
הופך לרטוב ואז נכנסת פנימה לתוך המים הקרירים שמלקקים את
רגליי.
אני אוהבת להיכנס פנימה עמוק יותר ויותר, בזרועות פרושות, לקבל
את הטבע לתוכי, להרגיש את החירות, את היופי, את הטוהר...
לצוף ולטבוע ולא לחשוב על כלום, להירגע....
להרגיש לזמן, אפילו קצר, בעיקר כשאני בלילה לבד כאן- שאני
נמצאת בתוך בועה, בעולם שהוא רק שלי.
ואני צופה בים, והחיוך גדל ומתרחב אפילו בלי לשים לב, העיניים
נעצמות והגוף נופל לאחור. הרוח מלטפת לי את הגוף כמו אימא
טובה. העיניים נפקחות ואני צופה בשמיכת הלילה השחורה והסמיכה,
כמו חלב שחור, מנוקד בכוכבים נוצצים, בערפילים, בעננים סמויים
וגלויים, בירח הכסוף השולח קרניים בהירות למטה.
ואני מוצאת את עצמי מחפשת את העגלה הקטנה והגדולה, משרטטת
בעיניים ציורים המורכבים מנקודות, כפי שעשיתי כשהייתי בגן עם
נקודות ממוספרות, אבל על נייר.
אני חושבת - למרות המספר העצום של הכוכבים שאני מבחינה בהם
בשמיים, יש עוד הרבה יותר מהם! הרי, כל הכוכבים הללו הם רק חלק
זעום מהכמות האמיתית.
ועוד לחשוב, שחלק מהכוכבים האלה כבר מזמן אינם קיימים- חלקם הם
רק האור האחרון שהפיץ הכוכב בזמן פיצוצו, ורק כעת הוא מגיע
לכדור הארץ...
אני שוכבת ותוהה אם באמת יש חיים בכוכבים אחרים, הרי לא ייתכן
שאדם בר דעת ושכל בקדקודו, יאמין באמת ובתמים שאנחנו היצורים
התבוניים היחידים בכל היקום, או אפילו היצורים החיים בכלל,
נכון!?!  
אני משעינה את הראש לאחור ונרדמת. אינני יודעת למשך כמה זמן.

פתאום אני מרגישה מן נוכחות סביבי.
מכירים את זה שאתם לפעמים נמצאים בחדר לבד, ופתאום יש משב רוח
קרה מאחוריכם ואתם חשים בנוכחות של מישהו או משהו, מרגישים
זאת ממש בעצמותיכם, אבל אתם מסתובבים ואין שם כלום?!
זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו. אני שומעת רחש, כאילו משהו נע
באיטיות, מחליק על האוויר או אפילו על פני הים. אני מתרוממת
במהירות ממקומי, מביטה לכל עבר, אולם הכל ריק ושקט כפי שהיה
לפני עשר דקות, או חצי שעה או אפילו שעתיים.
אין שם כלום, אבל זה שם. ופתאום אני מרגישה כאילו זה ממש
מעליי, מעין משב רוח מקפיא דם ומצמית איברים עומד לידי, מעליי,
סביבי, נמצא בכל מקום, אפילו בתוכי...  
אני מתחילה לחשוש שאולי אני לא מדמיינת, ואולי בעצם אני הוזה
וזה אף גרוע יותר...
אני כבר לא יודעת מה להרגיש. אני מרימה את הראש למעלה, ולא
רואה כלום. מביטה כמה דקות, זה נראה כמו נצח. ואז אני רואה את
זה...

כמו בסרטים של הנשיונל ג'יאוגרפיק, בהם ראיתי קלוז-אפ על משטח
חולי בים או בשדה ירוק או אפילו על עלה רחב. אתה יודע שיש שם
משהו, אבל לא רואה אותו וזה מתסכל אותך כהוגן. בייחוד כשאתה
יודע שאותה חיה לא תתגלה בפניך אלא אם כן היא תרצה בכך, ואז
אחרי צפיה אורכה ומורטת עצבים- היא זזה. אתה רואה פתאום דג
שטוח אפור מנוקד זז בחול, או עיניים נעות באחו או לטאה ארוכה
או גמל שלמה, שנראו קודם לכן כמו ענף דק ויבש, שהטבע חנן אותם
בתחפושות מושלמות.
לפעמים הם משתמשים במתנה כדי להסתתר ולברוח מטורפים. לפעמים הם
בעצמם הטורפים.
ובאמת,  אחרי כמה דקות של מבט ממושך, אני רואה את זה. עצם ענק
שזז באיטיות. אני יודעת שזה שם כי אני כאילו רואה את הכוכבים
מחליקים עליו. הם משתקפים בו, או עומדים מאחוריו- אני כבר לא
יודעת,  ואני רואה אותם בתשומת לב מרובה מתעקלים על העצם הזה,
כאילו יש שם איזו מערבולת ואני רואה את הצבעים והטקסטורה בה
מעט מתערבלים ומשתנים.
והדבר הזה (איני יודעת להגדירו אחרת), עוצר פתאום בדיוק
מעליי. בעצם, "עוצר" אינה המילה הנכונה. אני חושבת שהמילה
הנכונה היא: "מרחף". אני לא יודעת מה גודלו, כי קודם לכן
ראיתי את ההתעקלות של צדו האחד וכבר איבדתי אותו. אני שוב חשה
בצינה האיומה שנודפת ממנו או מקרבת מקום.
ובדיוק כמו בסרטים, כשחלחלה עוברת בי, אני מרגישה כאילו משהו
מושך אותי למעלה. מן כוח משיכה, או אפילו קסם. משהו פיזי או
אפילו משיכה של פיתוי מושכים אותי למעלה. ואני נמשכת, עוד לא
החלטתי אם בניגוד לרצוני.
לרגע הגוף מבהיק בהבזק כסוף ואני רואה חללית עצומת ממדים
מעליי, בגודל של אצטדיון- ענק והוא משנה בחזרה את צבעו, מסווה
את עצמו.
אני מתחילה לחשוב שאני הוזה, אבל יש שם משהו, ואני לא יכולה
להכחיש שאני מביטה מטה ולא מרגישה דבר תחתיי מלבד הכלום ואני
מתרחקת יותר ויותר מהאדמה בניגוד לרצוני ובניגוד לכוחות
הפיזיקליים המוכרים בעולם!!!
פתאום אני עוצמת לרגע את העיניים ולא מרגישה דבר.  

אני פוקחת עיניים ולוקח לי זמן-מה להתרגל לחשכה. יש שקט סביבי,
אבל שקט מהסוג הרע. דממת- מוות. השקט הזה מפחיד אותי ואיני
מצליחה להיזכר היכן אני  ומה יש סביבי, אם בכלל.
אני שומעת חריקת דלת נפתחת בצד השמאלי שלי ואלומת אור עמומה
צובעת שביל על הרצפה שלרגליי. אישה נופלת פנימה בבעיטה והדלת
נסגרת מאחוריה בטריקה.
הדממה המעיקה מופרעת בבכי, או נכון יותר לומר יללה קורעת לב,
מעיקה לא פחות.
אני מנסה לקום במהירות, אבל כושלת על רגליי ומתרוממת שוב. אני
מרגישה חולשה ועייפות פושות בגופי וזוחלת בקושי לעבר מיקום
הדלת, כפי שזכרתי שהוא מצוי.
כשעיניי מתרגלות לעלטה, אני מבחינה בצוהר זעיר הממוקם צמוד
לתקרה. אני מבחינה בעובדה שהתקרה נמוכה למדי, אבל אולי זה רק
נדמה לי.
אני נתקלת במשהו חם ורוטט. המשהו הזה פולט צווחה חנוקה.
"שש.. זה בסדר, אני לא אפגע בך", אני לוחשת. אי אפשר לדעת מי
נמצא מאחורי הדלתות הללו, שם בחוץ.
האישה מייבבת חלושות. אני מאמצת אותה לחזי ומלטפת את ראשה. יש
לה שיער קצוץ וכשידי יורדת אל גבה, אני חשה שהוא עירום,
ולחרדתי אני מגלה שאף אני עירומה.
האישה ממלמלת מילים בשפה שאני לא ממש מבינה. אבל אולי זה בגלל
שהיא מייללת אותן וגם אם היא הייתה דוברת את שפת אימי, לא
הייתי מבינה.
אט-אט היא נרגעת ומחבקת אותי בחזרה.
הדלת נפתחת שוב ושתי בחורות, עירומות גם הן וקצוצות שיער
מושלכות פנימה. אני לא יודעת למה, אבל ידי נשלחת לראשי בהיסח
הדעת ואני מגלה לחרדתי שאף שיערות ראשי קוצצו! מחלפות שיערי
שטיפחתי וגידלתי במשך שנים לשיער שחור חלק  עד הישבן כמעט,
קוצצו באכזריות וללא ידיעתי או רשותי!!!
הבחורות זוחלות אלינו ואז משנות כיוון לקיר ונשענות עליו. אני
רואה אותן מתחבקות ואוחזות בבטנן. גם הן בוכות. הבחורה
בזרועותיי מתחילה לבכות שנית.
אני מרגישה מתוסכלת ומנסה להבין מדוע הן בוכות.
האישה מרימה את ראשה אל ראשי, ואפילו בחשכה אני רואה את
העיניים הכהות שלה מבריקות מדמעות וזועקות מכאב. טרם החלטתי אם
מדובר בכאב נפשי או גופני.
"אני רוצה לישון", היא אומרת בשפה, שאני מזהה כאנגלית.
היא מתרוממת בקושי ואז ממששת את הרצפה. אני הולכת אחריה ומגלה
שיש מזרנים דקים עליה. היא ככל הנראה מחפשת את שלה. אני
מתיישבת במקומי, והיא כנראה מבינה שאני חדשה ואין לי איפה
ללון. היא שוכבת מצומקת כעובר בקצה המזרון ותופחת עליו
באצבעותיה. אני שוכבת שם והיא מניחה את ידיה על מותניי, כדי
שלא תידחק החוצה ועד מהרה אני שומעת את נשימותיה הכבדות
המעידות על שינתה. אני שומעת גם את האחרות ישנות.
אני תוהה איפה אני, מי הן ומה אנחנו עושות פה.
אני עוצמת עיניים ונכנסת לשינה נטולת שלווה ועמוסה סיוטים.

אני מתעוררת וכל הגוף שלי נוקשה. זה נראה כאילו עברו יומיים
מאז שאני כאן, אבל  אולי עברו רק ארבע שעות.  הצוהר הקטן עדיין
מראה חושך, אבל יש שתי מנורות קטנות הקבועות בתקרה שמקרינות
אור קלוש העוזר לי לבחון את סביבתי. אני נמצאת בקוביה חנוקה של
שני מטר רבועים. מסביבי שרועות, יושבות ועומדות כעשרים נשים
בגילאים שונים בין 14 ל-25.
אני משפשפת את דוק השינה הפרוש על עיניי, ולמרות כי נדמה לי
שישנתי זמן רב, אני מביטה בצוהר הקטן ורואה שכעת אלו שעות
הערביים בלבד, כמעט חושך. או שאולי זו הזריחה?
"מה השעה עכשיו?", אני ממלמלת בקול צרוד את הבחורה שצמודה אליי
מאחורה.
"מי יודע? למי אכפת? כבר הפסקתי לספור...", היא משיבה בקול
עייף.
"בערך? איך עדיין חושך?", אני ממשיכה בשאלותיי.
היא מצחקקת. צחוק יבש, עייף. "תמיד חשוך כאן".
"מה זאת אומרת?"
"ב...כוכב הזה, יש שמש אבל היא רחוקה מכאן מאוד. כל כך רחוקה,
שבחוץ  מינוס ארבעים מעלות, זו הטמפרטורה הכי גבוהה. השמש כל
כך רחוקה, שתמיד יש פה חורף ותמיד יש פה חושך. האור הכי חזק
שיש כאן, זה מה שאת רואה עכשיו", היא אומרת במרירות. "אין דבר,
את תתרגלי לכך שאין פה אור יום כמו שאת רגילה. כמו לכל דבר, גם
לזה את תתרגלי...".
באמת שמתי לב שחם מאוד בחדר. "למה אנחנו עירומות, אם כל כך קר?
ואיך ה...יצורים הללו חיים בקור המקפיא הזה?", אני שואלת.
שוב הצחוק הזה, הצחוק היבש שלמדתי כבר להכיר. "כי הם לא רוצים
שתברחי. את לא יכולה לברוח, אבל גם אם תצליחי בזה, את תמותי
מקור ברגע שתצאי. הם רוצים שתהיי עירומה וחשופה לפגעים. והם...
הם הרי לא אנושיים. אני מניחה שהם בעלי דם קר, כמו לטאות, כמו
נחשים", היא אומרת ומפסיקה לרגע, "קרים כמו קרח ...".
היא מתחילה ללטף את הרגל שלה הלוך ושוב בעדינות, מלטפת משעמום,
או אולי מרצון לעשות עם עצמה משהו, בגלל העצב והכעס.
אני מריחה ריח מחריד. אחת הבנות, צעירה בת 16, הולכת לקצה
החדר, כורעת על רגליה ובצמוד לקיר היא משתינה. ריח חריף של שתן
מתפשט בחדר. הנוזלים מתפשטים לצדי החדר וזורמים עד הפינות. חלק
מהטיפות ניתזות ברחש אל הקירות. היא מסיימת, מנערת מעט את
הירכיים, מתרוממת וצועדת בחזרה לעבר חברתה כאילו עשתה הרגע
פעולה של מה בכך.
אני המומה מעט, ובאור הקלוש, אני מבחינה גם בפיסות כהות דבוקות
לרצפה. הריח שלהן והמראה מבשרים לי מהן בדיוק.
הבחורה שלידי מבחינה בהבעת הגועל שעל פניי. "גם לזה את
תתרגלי...".
"איך את אומרת את זה בכל כך אדישות?", אני שואלת.
"יש לי ברירה אחרת?! אני נמצאת פה כבר מספיק זמן, בשביל לקבל
הכל... הכל...", ואז היא משתתקת.
"הם לא מנקים פה מידי פעם?!", אני אומרת בזעזוע.
"בדיוק, מידי פעם. כשמתחשק להם. פעם, כשעוד ספרתי את הזמן,
שמתי לב שהם באים פעם בשבוע. אולי זה עדיין ככה, אולי לא. אני
לא יודעת וזה לא מעניין אותי. מתרגלים לריח, למראה. מתגברים על
הבושה ונכנעים לצרכים".
הפעם אני שותקת לרגע. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי עושה את
צרכיי בפומבי ליד כולן, אבל מצד שני, באמת שלא נראה לי שיש
בידי ברירה אחרת.
"עם הזמן את תגלי, שאיבדת כל צל אנוש. כמוני. כמוהן...", היא
אומרת בקול רפה ומצביעה עליהן.
"איך מדדת את הזמן? אין פה שעונים, אין שינוי באור היום...".
היא מביטה בי ושותקת. לאחר כמה רגעים היא מתרוממת וזוחלת
לכיוון הקיר השמאלי, בו מצוי החלון. אני זוחלת אחריה ושתינו
נעצרות ליד הקיר.
"הביטי", היא מצביעה על הקיר.
תחילה, אני לא רואה כלום. לאחר זמן מה, שבו עיניי התרגלו לאור
הדל השורר בחדר, אני מבחינה בחריטות עדינות של קווים על גבי
הקיר העשוי מתכת רכה. כל שבע קווים, מתוח עליהם קו אופקי. היו
שם מאות קווים...
"בהתחלה שמתי לב שהם עורכים פטרולים, כאן ליד החדרים שלנו
בשעות קבועות ובמקצבים קבועים. כל ארבע פטרולים, עובר יום. כל
יום סימנתי קו, ואז סימנתי אחד נוסף כדי לסמן שבוע. בהתחלה זה
היה אכפת לי, אחר כך כבר לא. בהתחלה חשבתי שאני יום אחד אחזור
הביתה, כעת אני יודעת  שלא. ברגע שהשלמתי עם הגורל שלי, פשוט
אטמתי את עצמי לכל. כרגע אני רק מנסה לשרוד, אם כי אני מניחה
שאולי עדיף כבר למות. אלו לא חיים...".
אני מביטה על הקווים שנחרטו בציפורניים. מבט מהיר באצבעותיה,
מגלה לי ציפורניים קצוצות, סדוקות וכסוסות. הציפורניים שחרטו
את הקווים האלו, היו ציפורניים חזקות של אישה חזקה. כעת, שום
רמז להן לא נותר...
אני מביטה מתחת לקווים, ומבחינה בשם, נורה.
"נורה"?, אני שואלת.
היא מביטה בי ומהנהנת לאחר שניות ארוכות. "אם את רוצה. פה אין
חשיבות לזמן. אין חשיבות לשמות. אין חשיבות להיותנו בני אדם,
כמו   שאין חשיבות לחיים...".
אני מסתכלת עליה במבט נחרד. נורה איבדה כל חשק לחיות. איך היא
מסוגלת להמשיך ככה בחייה?!
"כמה זמן את כאן?", אני שואלת.
"שנתיים בהערכה גסה".
שתינו שותקות. שנתיים. אלוהים אדירים!!!
הדלת נפתחת. כל הנשים מתכווצות ונצמדות לקיר. בפתח עומד יצור
ענק, כשני מטר וחצי, צבע עורו אפרפר דהוי ודק כשל גוויה, שתי
עיניו שחורות כזפת, לבושו שחור ונראה כמו עור שני, ראשו עצום
וגופו גרום. שפתיו הן חריץ, פס דק שאת רשעותו יכולתי לראות
מהמרחק בו אני נמצאת, עם האור הקלוש. הוא זורק על הרצפה כמה
גושים וטורק את הדלת. היא ננעלת. כל הנשים עטות על הגושים. אני
מתקרבת גם. נורה נותרת לשבת ליד הקווים. האצבעות שלה נעות בשקט
על החריטות ועיניה בוהות בהן.
אני רואה כמה גושים אפורים ונקבובים שמזכירים לי ספוג מוצק.
הנשים נלחמות על הגושים.  כמה מהן שהצליחו לתפוס פיסה, דוחסות
אותה במהירות אל הפה. אוכל.
אני מנסה גם לשלות פיסה, אם כי היא לא נראית לי טעימה במיוחד.
הכמות של המזון פה ממש זעומה, כיצד הם מעיזים לחשוב שהיא תספיק
לכולן?!
אני מצליחה לתפוס חתיכה גדולה למדי. מישהי בעלת מראה אסייני עם
עיניים מלוכסנות ענקיות מביטה בי במבט רעב וקשוח. היא מנסה
לקחת ממני את החתיכה. אני מסתובבת, אך היא צובטת אותי. אני
מנסה להדוף אותה והיא סוטרת לי בחוזקה. שתינו קורסות על הרצפה
הקשיחה והקרה ומתגלגלות. הנשים צופות בנו ומתחילות לצעוק, לאחר
שהן מכלות את המזון. האסיינית תוקעת לי אגרוף בעין ואני מרגישה
את הכאב מתפשט בה עד הלחי. אני לא נשארת חייבת, מגוללת אותה
מעליי, יושבת עליה בחוזקה וסוטרת לה בעוצמה כמה פעמים כאחוזת
אמוק. עוד סטירה. עוד אגרוף מדויק לאף.
היא צורחת ואני רואה את האף מתעקם והדם זולג ממנו. אנו מתחילות
להכות אחת בשנייה, בועטות לכל עבר, צורחות, בוכות, מדממות.
אנחנו משתמשות בכל איברי הגוף: ידיים, רגליים, ציפורניים,
שיניים. נוגחות ראש בראש. אנחנו אפילו לא מבחינות בדלת הנפתחת
מאחורינו, בנשים הזזות הצדה. אני יושבת עליה, וידיי סוגרות על
גרונה, בעוד ידיה צובטות בחוזקה במותניי.
אני רואה את אחד היצורים המפחידים מאחוריי, מטיל צל מאורך ואז
מרגישה זרם חשמלי בישבני ועוד אחד, חזק יותר, בגרוני.
הכל מסתובב ומיטשטש בעיניי, מתערפל. אני רואה רק כתמים עמומים
ואז חושך.

העפעפיים שלי כבדים, כאילו הניחו עליהם אבן גדולה. אני מצליחה
איכשהו לפקוח אותן ושומעת זמזומים מפחידים. אני רואה מולי ראש
אפור ענק עם חריץ-פה פעור, אפל כמו בור ללא תחתית ובתוכו
שיניים צהבהבות ומחודדות כמו מסמרים, חניכיים שחורים
ועיניים... עיניים מבריקות שנראות מתות. הנחיריים שלו עצומים
ושטוחים, קבועים בתוך אפון כפתורי הבולט מעט מעל לפנים, כמעט
לא קיים.
אני מנסה לצרוח, אבל לא מצליחה. אני ישובה בתוך כיסא מסורבל
ולא נוח, ידיי וקרסוליי מהודקים לכיסא בעזרת אזיקי מתכת, וכך
גם גרוני. אינני יכולה לזוז ואור חזק מציף את עיניי וגורם לי
לכאב ראש איום ולסנוור.
היצור לוקח מיצור אחר שנמצא מאחוריי מעין צבת מתכת מבהיק ומקרב
אותו לפי. אני צורחת וצורחת והיצור מאחוריי סוטר לי בחוזקה ואז
מצמיד לי שוקר לצוואר. אני מפרפרת.
אני מבינה את הרמז, ונותרת משותקת מאימה. מה הוא מתכוון לעשות
לי, למען השם?!
הוא לוקח את הצבת, פותח לי את הפה בחוזקה בעוד הוא אוחז לי חזק
בין שתי הלסתות כדי שלא אוכל לסגור את הפה ואז תופס את אחת
השיניים הקדמיות שלי. הוא בוחן את פי, ואז מושך את השן. אני
מנסה לצעוק מהכאב, אבל אני לא יכולה. השן מתנדנדת במקומה והוא
מושך יותר חזק. הכאב עולה מעלה מתחתית בטני ונהדף מעלה
במהירות. השן נשלפת ממקומה ונזרקת למיכל מתכת. פיו נמתח למעין
חיוך דק של אכזריות. הוא נהנה מזה!
הבנזונה מהדק את הצבת לשן הסמוכה לה ומושך הפעם בחוזקה. אני
רוצה לצרוח, אבל לא יכולה. אני מרגישה חסרת אונים והכאבים
משתקים אותי בעוד שן אחר שן נעקרות במהירות ובחוזקה מפי המדמם.
סילוני דם ניתזים מפי אל גופו של היצור ופיו נפער. השיניים שלו
נראות כמלתעות משפדות וחדות והסרחון הנודף מהן כמעט גורם לי
לעילפון. סרחון של נבלה מרקיבה.  
הכאבים חולפים בגופי בגלים ובצמרמורות, הצורך לצעוק את כאביי
הוא בלתי נשלט, אך גם בלתי אפשרי. השיניים ממשיכות להיעקר
והסיוט מסרב להיפסק, הכאבים החדים חולפים בפניי כסכינים
מושחזות בגלי כאב ועינוי, עד שכל פי כבר משותק והעצבים אינם
שולחים עוד אותות כאב למוחי.
אצבעותיי מתהדקות לאגרוף, גופי מתכווץ ונהדף למשענת. ברקע אני
שומעת צרחות של נשים, צרחות איומות, כאילו נולדו מתוך
הגיהינום.
אני מנסה להתפלל בתוכי שהסיוט האיום ייגמר ונחרדת לגלות את
השיניים שלי נופלות בקול צלצול מתכתי לתוך האגן הרחב הכסוף,
ואת הדם ניתז לכל עבר. כמה טיפות ניתזות לפיו ולפניו של היצור
והוא מלקק אותן בתאווה.
הוא מסיים לבסוף ואני בוהה בעיניים זגוגיות לקיר מולי, משתדלת
להימנע מלצפות בשני היצורים המוציאים את השיניים וזורקים לתוך
מה שנראה פח, ואז יונקים בתאווה את דמי החם.
הם מתירים אותי מכבליי ואז גוררים אותי מתחת לבתי השחי שלי
מחוץ לחדר. אחד מהם דוחף לפי סמרטוט מסריח וקפוא כדי לעצור את
הדם. בעודי נגררת במסדרון עמום וקודר, אני רואה גם את האסיינית
נגררת על ידי אחד היצורים מחדר אחר. פיה פעור ומדמם, עיניה
מלאות משטמה, כלפי וכלפי היצורים.  

אנחנו מגיעות לדלת מתכת גדולה, וכשהיא נפתחת, אני מזהה את החדר
כחדר שלנו. רגע לפני שהם משליכים אותנו פנימה, הם נועצים
בישבננו זריקה עם נוזל צהבהב חולני.
אנחנו מתמוטטות פנימה והדלת נטרקת מאחורינו.
אנחנו יושבות במקומנו, לא מסוגלות להניע אף איבר מלבד
העיניים.
כל השותפות לחדר שלנו מביטות בנו בשנאה. חוץ מנורה. נורה פשוט
בוהה בנו במבט מת ושרויה במצב קטטוני כמעט.
פיהן נפער ואני רואה ששיניהן משויפות כמעט עד החניכיים.
אני בטוחה שהן משתוקקות עד מוות להרביץ לנו ולהרוג אותנו
במקום, אבל אני בטוחה שלמעשה הפחד מהמוות עצמו, הוא שמונע
מהן לעשות זאת.
אני שעונה על הקיר, בוהה בנורה ובקיר מאחוריה, מרגישה בשנאה,
בסרחון הקשה שעוטפים אותי. אני מרגישה את הכאב רובץ בקרבי כמו
מפלצת ענקית וכבדה שיושבת לי על הלב ולא נותנת לו לפעום.
העיניים שלי רוטטות ואני כל כך רוצה לבכות, אבל מפחדת. מפחדת
להתפרק, מפחדת להפגין חולשה, מפחדת לבכות ולהכיר בעובדות. אני
יודעת שברגע שאבכה, זה אומר שאני משלימה עם המצב שלי, עם
המציאות- ולכך אני לא מוכנה.
אבל לעיניים שלי יש כפי הנראה תוכניות אחרות. האישונים רוטטים,
העפעפיים נעים במהירות, השפתיים מתכווצות  והשיניים רוצות
לנשוך אותן, לעצור מהפה להתעוות ומהעיניים לירוק דמעות. אבל
המגע של החניכיים החשופים והמדממים בשפתיי היבשות, גורם לי
להכיר בעובדה שמה שקרה לי אינו סתם סיוט גרוע, זה סיוט,
הסיוט הגרוע של חיי, אבל סיוט אמיתי.
באותו רגע, האבן נגולה מעיניי ואני מתחילה בפרץ של בכי קורע לב
שנובע ממני ללא הפסקה, כאילו לא בכיתי כל חיי. אני נשענת
לאחור, זורקת ידיי לצדי גופי בחוסר אונים ובוכה את כל
מחשבותיי, פחדיי, כיסופיי, תקוותיי, בוכה על כל מה שהיה לי,
וכפי הנראה לא יהיה עוד. בוכה על כל שיקר לי ולא אחזה בו ולא
אגע בו. בוכה על הבית, על המשפחה, על החברים, על החיים שלי
שמשתנים לנגד עיניי ללא היכר, על המוות והייסורים שצפויים לי,
על הבדידות האיומה שבה אני שרויה, על הכאב הפיזי, ויותר מכך
הנפשי. אני מביטה בכל הנשים שסובבות אותי ואני רואה בהן שהן
משלימות עם הגורל שלהן ואני כבר נמצאת פה מספר ימים ולא מוכנה
להשלים, לא מוכנה להיות חיה-מתה, כמוהן, אבל אני יודעת שאני
כבר צעד אחד בתוך זה.
נחלי הדמעות הזולגות ממני, מתווים דרך על הלחיים הרועדות ועל
הצוואר, נופלות מטה כמו פלגים שוצפים החותרים לים.
העיניים שלי נפקחות אט-אט ובעד מסך הדמעות שמטשטש את עיניי אני
רואה חלק ממבטי השנאה משתנים למבטי רחמים והבנה והזדהות, אבל
הזדהות שבאה מהעבר הרחוק, הנשכח.  
אני רואה את נורה קמה באיטיות ממקומה וקרבה אליי, מתיישבת לצדי
ומחבקת אותי באהדה, מעבירה אליי מעט חמימות אנושית, משהו הקרוב
לחיבה.
אני מחבקת אותה בחזרה וקוברת ראשי בחיקה. פתאום, אני מרגישה
אותה נעה בין זרועותיי, רוטטת כמו בובה מכאנית שהמנוע שלה
התקלקל. היא גם בוכה איתי. מחסום האדישות הקרחוני שלה נפרץ.

שעה ארוכה אנחנו בוכות, עד שהבכי חודל לאיטו. אנחנו הולכות
למזרון שלנו ושוכבות עליו מחובקות, ספונות כאפונות אחת בתוך
השניה.
הנשימה שלה כבדה על צווארי.
"אני כל כך מצטערת על מה שהם עשו לכן בגללנו...", אני לוחשת
בקול רועד.
"זה בסדר", היא עונה בקול מרגיע. המילים של שתינו חורקות, כמו
מילים של קשישים חסרי שיניים. "גם אני הייתי כמוך פעם, מרדנית
ונועזת. הם דואגים לסרס אותך פה, הם לא אוהבים בני אדם לא
ממושמעים...".
אני שותקת. "אין פה מזון?! איך אוכלים פה?"
"הם מזריקים לך כל כמה ימים מנת מזון באינפוזיה. בדרך כלל אחרי
הבדיקות".
"בדיקות? איזה בדיקות?", מלותיי שורקות כמו נחש.
ידה נשלחת לשיערי ומלטפת אותו. או לפחות מה שנשאר ממנו.
"אנחנו נמצאות במחנה ענק של היצורים הללו. יש פה כמה מחלקות.
חלק מהמידע שאני עומדת לספר לך, זה דברים שראיתי במו עיניי.
השאר זה מסיפורים של אנשים אחרים ששמעתי. סיפורי זוועות
שמתרחשים בין הכתלים כאן, שאת אפילו לא מסוגלת לדמיין".
היא נושכת את שפתיה, וזה כואב לה כי יש כמה קצוות מחודדים
בשיניים שחלקן לא שויפו כיאות.
"יש את מחלקת הרבייה, שזה המקום בו אנחנו נמצאות. הם חוטפים
נשים בגיל הפוריות האנושי מכדור הארץ, שואבים מתוכנו ביציות
ומזווגים אותן עם הזרעים שלהם, או משתילים בתוכן חומר גנטי.
פעם,  הם היו לוקחים את הזיגוטה ומחדירים אותה לרחם שלנו, אבל
ברגע שהם ראו שלוקח הרבה זמן עד שאישה יולדת, הם התחילו להכניס
את העובר לרחם מלאכותי. האמת שזה פחות יעיל והעוברים יוצאים
בלתי מפותחים כראוי, כי הטכנולוגיה הזאת עדיין בחיתוליה אצלם,
אז הם חזרו להשתיל בנו מפלצות. רואה?" , היא אומרת ואני
מסתובבת לעברה.
מעל הטבור שלה יש צלקת בהירה מאורכת, שמזכירה לי את הצלקת על
בטן אמי שעברה ניתוח קיסרי.          
"כל כמה זמן הם שואבים ממנו ביציות, ללא הרדמה, ומבצעים בהן
ניסויים. אחר כך הם מחדירים את העובר המובחר לתוכנו ואנחנו
משמשות כפונדקאיות. אני בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה בה
ילדתי", היא אומרת ואני רואה דמעה מנצנצת בעינה השמאלית.
"ראיתי את התינוק שיצא ממני ונחרדתי. הוא היה אפור חולני עם
עיניים ענקיות וגוף זעיר. הוא צווח מן יללות מוזרות וחייתיות
שכאלה. למרות שהוא לא היה אנושי בכלל, אולי חלקית, חשתי עצב
איום כשהוא נלקח ממני ישר אחר כך. הייתי בדיכאון הרבה זמן",
היא שותקת. אני רואה שהיא עוצמת עיניה ומתייחדת עם זכרו.
"עכשיו כבר לא אכפת לי. לא אכפת לי מכלום. כדי לשרוד פה, וזה
שם המשחק, למדתי להדחיק ולבנות חומה עבה סביבי. להתעלם. להיות
אדישה. לפעמים אני לא מצליחה, וזה פורץ ממני, כמו שזה פרץ
עכשיו", היא אומרת, כאילו שיש בזה בושה.
בלי להרגיש אני חופנת את בטני החלקה, ולא מצליחה לדמיין צלקות
ויצורים מפלצתיים בתוכי.
נורה עברה (ועודנה) כל כך הרבה, ומה שמחריד זה, שהיא לא נראית
לי יותר מבת 17.   "במחלקת הרבייה יש כמה אלפי נשים, אני
חושבת. רק נשים. אני חושבת שהם א-מינים, כמו חלזונות, בגלל
זה הם משתמשים בנו", היא בולעת רוק.
"יש גם את מחלקת המזון. שם יש כמה עשרות, אם לא מאות אלפי
נשים שחיות בתתי תנאים, אפילו יותר משלנו. מאכילים אותן כל
הזמן, מאביסים ומפטמים אותן בערת צינוריות שמוחדרות להן לקיבה,
עד שהן מגיעות לפחות למאה קילו. רק נשים צעירות בגיל העשרה, עם
עור ובשר רך, מלאות נעורים. רובן נולדו כאן, והן לא יודעות
חופש מהו, חיים מהם. יושבות בחדרים קטנים וצפופים ותופחות כל
הזמן.
הם אוהבים לאכול אותנו. לא גברים, רק נשים. לגברים יש אחוז
גבוה יותר של שרירים, והם לא אוהבים את זה. הם אוהבים את
האיברים הפנימיים, את הבשר. הנשים ההן לא זזות כמעט ולא יוצאות
לעולם מהכלא שלהן, או נכון יותר מהצינוק, כדי שהשרירים שלהן
יתנוונו ויהיה להן בשר רך. הן חיות בחשכה מוחלטת ורובן כבר
עיוורות. הם אוהבים גם שדיים נשיים, שהם רכים וגדולים ללא
שרירים. ובייחוד, בייחוד הם אוהבים עיניים אנושיות. במיוחד
את הכחולות והירוקות, הן נחשבות מעדן כשהן מטוגנות, או אפילו
נאכלות חיות".

אני מביטה סביבי ורואה שבאמת רוב הנשים שלידי הן בעלות עיניים
כחולות או ירוקות. רק מעטות מבינינו (כולל אותי), בעלות עיניים
חומות. לנורה יש עיניים מיוחדות בגוון אפרפר.
"אבל המעדן האמיתי", היא קוטעת את מחשבותיי, "זה מוח. המחלקה
שבה מגדלים מוח, זו המחלקה היחידה בה מגדלים גברים. או נכון
יותר לומר- ילדים. כי לזכרים בוגרים יש מוח ששוקל בממוצע מעט
יותר ממוח של נקבות. פה, במחלקת הרבייה, יש גם נשים שיולדות
בני אדם טהורים בעזרת כמה גברים שמשמשים כפרי הרבעה (ואת לא
רוצה לדעת איך סוחטים אותם שם). ברגע שהתינוקות נולדים,
עושים להם סינון. אם הם נקבות שמנמנות ובריאות- שולחים אותן
למחנה המזון לפיטום. אם הם זכרים- עושים להם מיפוי מוח. אם
המוח שלהם גדול יחסית (נותנים לנשים הורמונים וזריקות שונות
בהיריון), הם נשלחים למחלקת המוח. אם לא, הם מושלכים למיכל ענק
ושם הם נערמים אחד על השני. אם בא להם, הם ממיתים אותם בגז או
ברעל או אפילו בסכין. אם הם ממש נחמדים, הם ימותו בשוקר
חשמלי".
אני מביטה בה המומה, לא מסוגלת לעכל את הזוועות שהיא מספרת לי
בסיוטים הנוראים ביותר שלי, לא הייתי בוראת כאלה.
"במחלקת המוח, מזריקם להם רקמות לראש והורמונים ונותנים להם
מזון עשיר בחלבונים. במוח הם משתמשים לריפוי ולמאכל. מעניין אם
הם מוכרים את זה לפי פאונד...", היא מצחקקת בצחוק אירוני ואז
ממשיכה: "כשהם מבצעים את הפריית המבחנה, הם מוסיפים גנים של
המוח שלהם, אני חושבת, כדי שהראש שלהם ייצא מוגדל ויהיה להם
מוח ענקי. ראיתי פעם תינוק כזה, ובחיי לא ראיתי דבר מזעזע מזה-
ילד קטן עם ראש עצום פי שניים מהראש הנורמלי. הם לא זזים, רק
יושבים במיטות, מוגבלים, והראשים העצומים שלהם נתמכים במיטה כי
אם הוא יהיה החופשי, הצוואר לא יעמוד בעומס ואז הוא ישבר. פעם,
כשהעבירו אותי למחלקה אחרת, ראיתי אותם מעבירים את הנשים
השמנות ממחלקת המזון למן משאית ענקית, קרון עצום, צר וארוך.
בפנים הם דוחסים אותן והן ממש יושבות אחת על השניה. בקרון בו
יכולות להיכנס 50 נשים,מכניסים 80, ואף יותר. לפעמים הן רומסות
אחת את השניה בקרון הצפוף עם המשקל העודף שלהן, לפעמים הן
מקיאות אחת על השניה או נחנקות מחוסר אוויר. לפעמים בימים שבהן
הן מובלות שם  לבית המטבחיים, לא נותנים להן לשתות או לאכול
ואז הן מתות מרעב וצמא. יש גם את מחלקת העור. ראית מה הקצינים
לובשים? החליפה החומה שלהן, עשויה מעור אדם. אה, ויש גם את
מחלקת הניסויים כמובן. את לא רוצה לדעת איזה יצורים יוצאים
משם, ולמה הם הופכים להיות. בלילה, אם דומם במיוחד, את יכולה
לפעמים לשמוע את הצרחות שלהם מחדר הבדיקות בו לוקחים לנו את
הביציות, כשאת ישנה שם".
אני מצטמררת ושתינו שותקות.
"הם פשוט... פשוט מתנהגים כמו חיות! בעצם חיות, זה לא המילה,
הם מתנהגים כמו מפלצות! איך הם מסוגלים להתייחס אלינו ככה?
אנחנו בני אדם, לא חפצים! יש לנו נשמה, יש לנו רגשות, מחשבות,
כואב לנו! אנחנו לא עצמים!", אני מלחששת במהירות.
"לא אכפת להם. אנחנו כמו אוויר, כמו שולחן או כיסא בשבילם,
משהו נחות, מיותר...", היא מסבירה לאט, כמו שמורה מסביר
לתלמידו האיטי.
"אני לא מבינה", אני אומרת בלהט, "זה שאנחנו, בני האדם, פחות
אינטליגנטיים מהם, פחות חזקים מהם, האם זה נותן להם את הזכות
להתעלל בנו כך? להתייחס אלינו כאל חפצים? כאל יצורים נחותים?
למה? אנחנו יצורים חיים למען השם! ואם כבר מדברים, איפה הוא
כשצריך אותו!?!", אני זועקת.
"הפסקתי להאמין בו אחרי כמה זמן פה. כשאת רואה את מה שהולך פה,
את לא מסוגלת להאמין בו. לא כשהם מתנהגים אלייך כמו
אלוהים. ככה מתנהג העולם. ככה אנחנו נבראנו וככה הם נבראו.
אנחנו נחותים מהם, חלשים מהם. להם יש את הכוח, את העוצמה, את
הכלים לעשות בנו כחפציהם. זה ג'ונגל החיים. החזק שורד ושולט
בחלש. ככה זה, וככה זה יהיה תמיד", היא אומרת ומלטפת במעגלים
איטיים את כתפיי.
אני מסרבת להאמין למה שהיא אומרת, אבל איפה שהוא בתוכי, לאחר
שחזיתי באכזריותם הרבה על בשרי, ספגתי והאמנתי לכל מילה שהיא
אמרה.
"אני כבר לא יודעת מה גרוע יותר", אני לוחשת לה בתוך האפלה,
"להיחטף מכדור הארץ לאחר שטעמת חיים אמיתיים וחירות ואז לחיות
כאן, אם אפשר לקרוא לזה כך, או פשוט להיוולד כאן ולחיות כל
הזמן בכלא".
"שש.... אל תלאי את מוחך במחשבות חסרות טעם שכאלה", היא אומרת,
"לכי לישון. מחר יש לנו יום ארוך. אני חושבת שמחר זה יום
הבדיקות".
אני מסתובבת לצד השני ונורה נצמדת אליי בתנוחת הכפיות. היא
מחבקת את בטני וראשה  בשקע צווארי. אני  מלטפת את האצבעות שלה,
מנסה לשאוב ממנה נחמה כלשהי, אפילו הקלושה ביותר.

בתוך החושך אני שומעת פתאום אנחות קלושות. הן מתגברות יותר
ויותר והופכות לתכופות. גבותיי מורמות. אני מסתובבת לאחור,
ומזיזה גם את נורה. שתינו מביטות לפינת החדר ורואות שם בחושך
שתי בנות צעירות מתחככות זו בזו. אחת מהן שוכבת על הגב והשניה
יורדת מטה וראשה נקבר בין רגליה של חברתה. הבחורה השוכבת
מתחילה לרעוד ולהיאנח.
נורה מסיבה ראשי בחזרה למקומו ואומרת בתוך החושך: "במקומן
הייתי מפסיקה".
"למה", אני שואלת.
"פעם, כשהיינו בודדות, התנחמנו אחת בידי השניה, כדי לזכות במעט
חום, אנושיות, אהבה ורוך. אולם פעם אחת הם גילו אותנו בשעת
סערה ונתנו לכל הפעילות זריקות המדכאות את היצרים. הם חשבו
כנראה, שמשהו פה לא בסדר, כי זה הרי לא טבעי ששתי נקבות ינסו
להזדווג. התוצאות היו איומות. המחזור שלהן נפסק, השיער שלהן
נשר, הן הקיאו המון וסבלו מחרדות, סיוטים ואחר כך אדישות
נוראה. הן חדשות, הן עדיין לא יודעות את זה"
"אז למה את לא מספרת להן?"
"זה לא ענייני", היא עונה קצרות.
"מה באמת אתן עושות בזמן המחזור?", אני שואלת.
"אין לנו ממש מחזור. הם שיבשו את כל המערכת ההורמונלית שלנו.
כשיש לנו, אנחנו סובלות מהכאבים בשקט, וכמובן שאין פה טמפון או
תחבושות. הבנתי שפעם הם נבהלו מזה, אבל כשראו שכולן מקבלות
בזמן זה או אחר במחזוריות קבועה, הם הבינו שזה טבעי. כמובן
לאחר ניסויים אכזריים, אבל הבינו. ממילא אנחנו לא ממש זזות
מפה, אז אני פשוט שוכבת על המזרן ומדממת עליו. למחרת הופכת ואז
שוב הופכת כשהדם מתייבש. פעם בכמה זמן הם נותנים לנו מזרונים
נקיים. פעם  ביותר מידי זמן", היא עונה. "ועכשיו, לילה טוב",
היא אומרת ונרדמת מיד.

קשה לי לישון. בכל פעם שעפעפיי מוגפים על ראי עיניי, אני רואה
את היצור הנורא עם הצבת בידו. אני מרגישה את הדם זורם על עורי
וממלא את פי. הסיוטים גודשים את שינתי.

הם גוררים אותי ואת נורה ועוד חמש בנות לחדר ענק וקר. הם
משכיבים אותי על שולחן מתכת קפוא, קושרים את פרקי ידיי
וקרסוליי לפינות וגם את שאר הבנות. רגליי פסוקות, ואחד היצורים
דוחף מן מפסק מתכת קר לתוכי. אני זועקת זעקה ארוכה, והיצור
מתעלם. הוא חופר בתוכי ואני בוהה בנורה הזורחת הקבועה מעליי,
מנסה לא להתייחס למה שעושים לי. לאחר מכן, היצור מעביר מעליי
מעין מכשיר, כנראה סורק, שמטיל עליי לייזר ירוק. הוא מביט לתוך
מחשב ומהמהם ליצורים האחרים.
לאחר מכן, הוא לוקח מזרק ענק, משחיל עליו עם אצבעותיו הגרומות
מחט עבה למדי וארוכה ואז נועץ אותה בצדי בטני. אני צועקת
ומתכווצת, והוא שואב ממני נוזל שקוף-לבן עכור. נורה, השוכבת
במיטה לצדי, מסובבת את ראשה לעברי ושתינו מביטות אחת בשניה ללא
מילים. היא לא צועקת. היא כבר רגילה.
"נסי לא לחשוב על מה שקורה לך. דמייני את עצמך במקום אחר,
תנתקי את עצמך", היא ייעצה לי קודם לכן.
שתינו מביטות אחת בשניה, בכאב משותף, בדמעות מלוחות שמבצבצות
בזווית העין. לבסוף הם מסיימים ומקימים אותנו. אני משתדלת לא
להבחין בעובדה שאחד היצורים לובש חליפה חומה-בהירה ובכך שהוא
מצביע עליי. הוא מתקרב, ופותח לי את העיניים בכוח. הוא מביט בי
ולשון ורודה וארוכה כשל לטאה מלקקת את השפתיים שלו. הוא כנראה
מתלהב מהעיניים החומות שלי, שאינן שכיחות כאן. הם מדברים עליי,
אני יכולה להרגיש את זה, ואני מתחילה להרגיש בפחד מנקר
בעצמותיי.
הם סוחבים אותי שוב, לא לפני שהם קושרים את ידיי מאחורי גבי.
בעודי נגררת כמו חיה המובלת לשחיטה, הם מתלחשים ביניהם. כאילו
שאני מבינה משהו...

לבסוף אנחנו מגיעים להיכל גדול. בהיכל יש שולחן ענק עמוס במזון
מכל טוב וסביבו ישובים כעשרים יצורים.
הם פונים לזה שיושב בראש השולחן, שלפי צורת התנהגותם כלפיו
ומראהו, אני מסיקה מכך שהוא המנהיג שלהם. הוא נעמד ומתקרב אליי
בצעדים איטיים. שני היצורים אוחזים בי בידיי כדי שלא אשתולל.
אחד מהם תופס את שיערות ראשי ומושך אותו לאחור. עיניי נפקחות
לרווחה. היצור מושיט את אצבעותיו הקפואות ופותח את עיני. הוא
מביט ונפרש על פניו משהו שנראה כמו חיוך שטני. הוא אומר להם
משהו שנשמע כאילו שהוא משבח אותם. לפתע הוא מוציא מכיסו  סכין
חדה כסכין מנתחים. עוד לפני שאני מספיקה לשים לב, הוא חותך בקו
חד סביב קרקפתי בעוד היצורים דוחפים אותי בכתפיי אל הרצפה כדי
שאכרע. הקרקפת שלי מוסרת מראשי ואחד היצורים מושיט למפקד מעין
מזלג. אני מרגישה אותו מתעסק לי במוח, ואכן רואה אותו זולל
פיסה קטנה, לבנבנה ומפותלת. זה הזכיר לי את הסצנה המזוויעה
מהסרט "חניבעל". פתאום אני מרגישה איך אני שוכחת דברים מהעבר,
שוכחת מה אמרתי לפני כמה רגעים...
הידיים שלי קופאות וכך גם העיניים וכל שאר איברי הגוף, וזאת
ככל שהוא זולל יותר ויותר פיסות ממוחי. אני מביטה בעיניי
השחורות וחושבת שהעיניים אצל בני האדם מסמלות את ראי הנשמה,
מעין מרפסת לנפש.

כשאני מביטה ביצור הזה מולי, אני רואה ריק, עיניים מתות כמו של
דג.
הוא לוקח את הסכין והדבר האחרון שאני רואה, זה איך הוא מחדיר
אותו לתוך ארובת עיני הימנית ושולף במומחיות ובמהירות את עיני.
אני צורחת מכאבים ואחד היצורים נותן לי שוק חשמלי בתחתית הגב.
היצור עוקר ממני את העין השניה, ובכך אני מאבדת את מאור עיניי
ולוטה באפלה, כשאני זוכרת רק את המראה האחרון שראיתי , וגם הוא
נשכח מיד.
הדבר הבא שקורה, זה הסכין שננעצת בשדיי ופורסת אותו לפלחים.
אני כבר לא מסוגלת לצעוק. אני שומעת אותו שותה את הדם החם
שזורם על גופי.
הכאבים טסים במהירות העור בתוך ורידיי, מהנימים הזירים
והדקיקים ביותר ועד העורקים העבים ביותר.

כעבור רגע אחד, אני עוד מספיקה לשמוע ולחוש בפעימה האחרונה של
לבי ולחשוב על הבית שהותרתי מאחור ולא אראה לעולם ועל החרות
שחלמתי עליה, נמוגה מאצבעותיי...