אני זוכרת שראיתי אותו
הוא היה בן השיחים
הוריד חולצה כי היה לו חם
בהתחלה לא הבנתי
למה הוא לא עושה את זה ליד כולם

ואז ראיתי צלקת
היא לא הייתה על גופו
היא הייתה בנפשו בזכרונו
ואני ראיתי אותה אני היחידה

הוא הסתכל לכיווני ניסיתי להתחבא
הוא שם לב אלי "תתקרבי" אמר בכל חלוש
שלי נשמע כמו פקודה והתקרבתי אליו

הוא לא אמר מילה הוא סתם עמד שם
מסתכל לתוך עייני
מחשובותיי כאילו נמחקו, כאילו עברו אליו

זו הייתה כאילו חויה אינטימית בין שנינו
כאילו אבל לא באמת
הוא היה שם וגם אני וזה היה מוזר
בהתחלה עמדנו ואז התיישבנו

אחרי כשעה וחצי של עמידה וישיבה
הוא אמר "היי, אני אלי ואת?"
"נועה, נועה אריאלי" ...... "למה אתה לא עם כולם?"
כאילו התעלם מהשאלה הוא ענה
"שמת לב, אה?" "כן, איך זה קרה?"
"אני..... זה סוד" הוא אמר ואני ידעתי
לא לשאול עוד שאלות.

הוא נגע בי אני נגעתי בו
זה היה פשוט מאוד
הוא לבש את החולצה
יצא החוצה ואני אחריו

הסתכלתי עליו, על איך שהוא הולך
איך שהוא נראה, איך שהוא הוא
הוא הסתובב לשנייה העיף מבט
כאילו צילם בזכרונו
הוא שם אצבע על פיו ולחש "ש.....
זה סוד" הוא חייך, חיוך פשוט
של אדם בלי בעיות והלך.

אני עדיין זוכרת אותו כאילו מהיום
הוא עמד שם כאילו חיכה שאני יגיע
שנתיים אח"כ פגשתי אותו
בקניון ליד אחת החנויות
הוא אמר לי היי וחזר על המילים "ש.....זה סוד".