"זה בזכותי!" הוא צעק.
בחור רזה אבל מוצק, עם זיפי זקן לא מגולחים, עיניים כחולות
וחיוך סימפטי, אולי אפילו שרמנטי, הולך לו ברחוב הומה במרכז
ת"א וצועק בקולי קולות: "זה בזכותי!" אנשים מסתכלים עליו. אולי
זורקים מבט מודאג, אולי צוחקים בגיחוך. רובם פשוט חוזרים לשגרת
חייהם ומתעלמים ממנו.
בהתחלה חשבתי שהוא משוגע. מטורף. עוף מוזר שכזה, סהרורי.
עמדתי בתחנה מחכה לאוטובוס שלי כשהוא התקרב לעברי. מכנסי ג'ינס
צמודים וחולצת טריקו זרוקה שכזאת. אני לבשתי חצאית שחורה
וחולצה לא ממש מחמיאה. בחנתי אותו דרך משקפי השמש שלי עד
שראיתי אותו מסתכל בחזרה - והפניתי את מבטי בתנועה מהירה חדה
ומגושמת, מנסה לגרום לזה להראות טבעי וחינני אך ללא הצלחה.
הוא לא הפסיק - והמשיך ללכת לכיוון התחנה, צועק לכל עבר.
בערך חמשה מטרים מהתחנה הוא עצר בחור חרדי - צנום ולבן, עם
משקפי ראייה, שיער קצר ופאות ארוכות ומתולתלות. "זה בזכותי!"
הוא אמר לו בהתרגשות.
"בזכותך מה?" ענה לו הדוס.
"בזכותי עומד להיות שלום! בזכותי!" כולו רועד מאושר ושמחה
למשמע המלה שלום בוקעת מפיו. עיניו נוצצות. היה לו שם עוד משהו
- בעיניים הנוצצות שלו. לא ידעתי בדיוק מה.
"איזה שלום?! אותם השקרים שאכלנו באוסלו ובקמפ דיוויד - לא
יהיה פה שלום לעולם, אי אפשר להאמין להם - לערבים הללו. בני
ישמעאל - ברברים כולם."
"לא יעזור לך כלום! לא לך ולא לשאר הימנים ההזויים - פה, בארץ
ישראל, יהיה שלום..."
הדוס המשיך ללכת, באמצע המשפט, מזיז את ידו בצורה מזלזלת כלפי
האיש, כאילו לא שווה לבזבז עליו זמן. אני, לעומת זאת, בדיוק
התחלתי להתעניין.
האיש נכנס לתחנה וישב על הספסל במושב בדיוק לידי. הבטתי ישר
לכביש, מדי פעם מביטה לצד לראות אם האוטובוס מגיע, ובאותה
הזדמנות גם זורקת מבט חטוף אל הבחור - סתם לראות מה הוא עושה.
בפעם השלישית או הרביעית שעשיתי את זה הוא פנה אלי בהפתעה ואמר
לי בחיוך ובקול חלש: "זה אני - בזכותי יהיה פה שלום."
באותו רגע חשבתי איזה חיוך הורס יש לו, ואילו פנים יפות. הוא
ממש יכול היה להיות דוגמן. כלומר, אם הוא לא היה משוגע, ואם
הוא היה מוציא את כל השחורים מהפנים. איזה בזבוז...
חייכתי חיוך מאולץ לעברו והמשכתי להביט אל הכביש.
"רוצה לדעת איך?" הוא שאל.
"אה..." ההגיון שלי ניסה לשכנע אותי להגיד לא. "..כן... כן,
בטח. למה לא?"
"באמת?" שאל במבט ספקן.
"כן." זה יעשה לי טוב  לגלות הבנה כלפי אלו שהתחלקה דעתם,
חשבתי.
"עשיתי הסכם, עם אלוהים. אני ויתרתי על משהו שמאד חשוב לי -
והוא יעשה פה סוף סוף שלום."
"ויתרת על השפיות שלך?"
"מה? מה פתאום!" הוא אמר בטון נעלב. "ויתרתי על החלום הכי גדול
שלי. על... על..." הוא השתתק.
"על מה?" זירזתי אותו בחוסר סבלנות.
"על האהבה..." או גוד, חשבתי - הבחור צריך אשפוז דחוף
באברבנאל... "אמנם ההסכם היה בעל פה ולא בכתב, אבל אני מאמין
שאלוהים מקיים את ההסכמים שלו."
"דיברת איתו?"
"לא בדיוק... הוא שלח לי סימן."
"איזה סימן?"
"יונה לבנה... יונה לבנה התיישבה על אדן החלון בבית שלי..."
"אה אה." אמרתי - לא מאמינה לאף מילה וגם די מסגירה את זה.
"באמת!" הוא התעקש. "גם בדקתי את זה. חיכיתי חודש - בלי שום
אהבה - ובאמת, מאז אותו יום כמעט ולא היו פיגועים, השיחות
התחדשו ויש שוב פעם תק..."
"הנה האוטובוס שלי." הפרעתי לו וקמתי על רגלי.
"את גם 601?"
"כן," אמרתי בחשש מסוים.
"גם אני. איפה את יורדת?"
"שפיים."
"אני נתניה."
"יופי." אמרתי בחמימות מסונתזת.
האוטובוס עצר בתחנה עם ריח הדלק והבנזין והצלילים המכניים שלו.
עליתי ראשונה והראיתי לנהג את החופשי-חודשי שלי. הבחור המשוגע
עלה אחרי, שילם במזומן ולקח כרטיס. החום הלח מבחוץ התחלף
בקרירות נעימה תודות למיזוג האוויר. לקחתי מושב באמצע, ליד
החלון, והנחתי את התיק שלי עלי. את משקפי השמש הורדתי והחזקתי
בידי.
הוא לקח את המושב שלפני, במעבר.

בדרך, המחשבות זרמו להם בים התאים האפורים שבמוחי, ובדרך כלל
התמקדו בו. המשוגע. דווקא חמוד לאללה. לא היה אכפת לי לעשות את
זה איתו. חוץ מזה גם אף פעם לא עשיתי את זה עם משוגעים - יכול
להיות דווקא סיפור טוב לדסקס עליו. ואז נזכרתי ביום הארוך
והמשעמם שעומד להיות לי ומהר החלפתי ערוץ.

איפשהו ביציאה מת"א, הוא פנה אחורה, והתחיל לדבר איתי שוב.
"אם תשימי לב, 99% מהנשים לוקחות את המושב שליד החלון אם יש
להן בחירה."
"מה?"
"כן כן..." הוא אמר, וסימן לי עם הראש להסתכל מאחורי.
חוץ ממני, ממנו ומהנהג, היו באוטובוס כעוד שמונה נוסעים -
חמישה מהם היו נשים, ובאמת - כולן, כולל אני, ישבנו ליד החלון.
אחד הגברים ישב במושב האחורי באמצע, והשניים האחרים ישבו
במושבים שבמעבר.
"וואלה. אף פעם לא שמתי לב לזה... אז רגע, גם כל הגברים לוקחים
את המושב שבמעבר?"
"לא בהכרח. אצל הגברים זה משתנה - אולי רובם כן, אבל לא
כולם..."
וואו, אני פאקינג יושבת ליד הריין-מן הישראלי.
במבט די נבוך, ואחרי מספר שניות של שקט הוא המשיך: "את יודעת,
אני לא באמת כזה משוגע."
"אתה לא?" הייתי די מופתעת אבל הפעם שמרתי על נונשלנטיות משהו
כלפי חוץ.
"כן - אני מצטער על כל הקטע הזה. פשוט זה... זה מין תרגיל כזה
שאני עושה - זה עובד על יכולת האלתור שלי וגם על הביישנות שלי
- את מבינה, אני שחקן תאטרון."
צחקוק קטן ועליז השתחרר מפי. "אתה רציני? בוא'נה לא רע - ממש
עבדת עלי." יופי, חשבתי, אולי עכשיו בכל זאת נגמור במיטה...
"תודה..."
"אז באיזה תאטרון אתה משחק?"
"התחלתי לא מזמן ב-"הבימה". יש לי תפקידים קטנים בכמה הצגות
שמה, בעיקר שחקן מחליף של כמה שחקנים..."
"יפה..." אמרתי וישר הרגשתי כמו פוסטמה.
המשכנו לדבר עוד קצת. האוטובוס המשיך במסלולו - מעלה ומוריד
נוסעים מדי פעם. כשהתקרבנו לשפיים הוא התלבט עם עצמו כמה שניות
ואז בסופו של דבר אזר אומץ ושאל:
"תגידי, את עושה משהו היום בערב? בא לך אולי לקפוץ לכוס קפה או
משהו?"

החלפנו מספרי טלפון ושמות. בערב הוא התקשר ולקח אותי במכונית
לאיזה בית קפה נידח בתל-אביב. הפגישה הלכה די טוב - הוא היה
נורמלי לחלוטין, אולי רק קצת ביישן. מצחיק - שחקן שיש לו מספיק
אומץ לעשות קטע כזה מביך ברחוב הוא עמוק בפנים גם קצת ביישן.
"אז מה, איך המצאת את כל הקטע הזה של 'אדם שעשה עסקה עם
אלוהים, אהבה תמורת שלום'? המצאת לבד או שלקחת את זה
מאיפשהו?"
"האמת, שזה דווקא די אמיתי. בערך חודש אחרי שחברה שלי לשעבר
זרקה אותי, הייתי בודד מאד, וככה איזה ערב אחד, אחרי פיגוע,
שכבתי על המיטה ואמרתי לאלוהים, כלומר הסתכלתי למעלה ואמרתי לו
בלב, שאני מוכן לוותר על אהבה תמורת שלום..."
הפעם זה דווקא נשמע לי די מקסים, ואפילו התחברתי לזה באיזשהו
רמה.
"והקטע עם היונה?"
"זה סתם המצאתי." הוא חייך. חיוך ממיס מהסוג שמצליח להסיח את
דעתי לכמה שניות. כשדעתי סוף סוף חזרה אלי הבחנתי בשקט המביך
ומיד המשכתי לדבר.
"גם הקטע עם המושבים - שנשים תמיד לוקחות את המושב ליד החלון
?"
"זה לא מחקר מדעי - אבל זה משהו ששמתי לב אליו. אני מאד אוהב
לנסוע באוטובוסים - זאת פשוט חוויה קוסמית יפה שכזאת. אתה נכנס
למקום עם אנשים שיש להם סיפור. שיש להם... אפשר לקרוא לזה
מטרה. הם רוצים להגיע מנקודה א' ל-ב. האוטובוס זה רק כלי ריק -
אמצעי בלבד. אף אחד לא לוקח אוטובוס בשביל החוויה. אולי חלק
חושבים שזאת חוויה אבל זה בחיים לא תהיה הסיבה העיקרית ובטח
שלא היחידה.
"אם האוטובוס די מלא, אז אתה יושב ליד מישהו. או מישהי. ואולי
אפילו לפעמים יוצא לכם לשוחח. לפעמים שיחה די ריקה - 'הקו הזה
עוצר ב...?' ולפעמים זה יכול להתפתח ליותר מזה. אם הוא כמעט
ריק אז יוצא לך לבחון את האנשים האחרים. לראות מה הם עושים, על
מה הם מסתכלים. לשמוע אותם מדברים בסלולרי. אם הם לא עברו את
הגיבוש או נפרדו מהחבר. דברים כאלו. סביבה שבה אתה מוקף באנשים
ובכל זאת אתה לבד עם המחשבות שלך... אחד הרגעים שבו אני מקווה
שיכולתי לקרוא מחשבות."

הייתי מהופנטת. מהעיניים שלו, מהפה שלו. הדרך שבה הוא אמר את
זה, הכנות שבו. איזה פילוסוף תפסתי לעצמי.
"על מה את חושבת כשאת באוטובוס?"
על סקס, סקס ו-סקס. ואולי לפעמים גם על פיגועים. "על כל מני
דברים - זה תלוי. מחשבות שנשארו לי מקודם, מחשבות על המקום
שאליו אני מגיעה, סתם מחשבות על החיים. אתה יודע - דברים די
רגילים..."

פגישה שניה הוא לקח אותי לסרט ואחריה עלה אלי הביתה לכוס קפה
וזיון.
פגישה ועוד פגישה,
טלפונים,
מסיבות ודיסקוטקים. פאבים וים. להכיר את החברות, להכיר את
החברים.

באחד הבקרים שבהם נשאר לישון הוא העיר אותי בנשיקות רכות על
הצוואר והכתף, רכון מעלי.
"בוקר טוב..." אמרתי מתמתחת. חיוך גדול מרוח על פני.
הוא לא אמר כלום. רק הסתכל לי בעיניים. רק שהפעם המבט שלו היה
שונה.
רציני יותר.
מודאג יותר.
עמוק יותר. סימן מבשר לרעות.
עיניו היו נוצצות מתמיד. הרגשתי את פעימות הלב שלו מתחזקות.
'מה קורה פה? למה הוא מביט בי ככה? זה טוב או רע? מה היה לא
טוב? מה עשיתי רע? תהי חזקה. למה לא קראתי את זה קודם? למה
עכשיו? למה אני סתם עושה סיפור ממבט? לא לבכות. למה שוב פעם?
למה זה קורה דווקא לי? אני צריכה אוויר. למה זה מגיע לי?
ל...'
"אני חושב שאני אוהב אותך..."
"מ...מה?" שאלתי מבולבלת.
"אני חושב שאני אוהב אותך..." הוא נשם לרווחה.
בשניה אחת כל המתח והחרדות נזרקו בחוזקה מגופי והתאדו באוויר.
עלו לגן עדן של רגשות. את מקומם תפסה שמחה מדגדגת שנולדה אצלי
ביחד עם פרפרים בבטן ותחושות נוספות שהמילים קטנות עליהם.
"גם אני חושבת שאני אוהבת אותך..." אמרתי בחיוך, ונישקתי
אותו.

מאוחר יותר הוא נסע ל"הבימה" והשאיר אותי מלאת התרגשות וטרודה
במחשבות קסומות עליו. כל-כך טרודה שזה שיגע אותי. החלטתי
להדליק טלוויזיה - אולי יהיה משהו קליל ומעניין שיצליח להסיח
את דעתי. במקום היה חדשות -  פיגוע קטלני בירושלים. מחבל
התפוצץ באוטובוס, רצח 14 איש ופצע קשה עוד עשרות. זאת לאחר
תקופה די ארוכה של שקט יחסי.
מיד התקשרתי אליו.
"אמרתי לך שזה בזכותי..."
"שמעת מה קרה?" שאלתי, עדיין מוכת תדהמה מהצירוף מקרים הבלתי
יאומן הזה.
"כן. אני לא יודע אם לבכות על הנרצחים או לשמוח שיש
אלוהים..."
זה נראה לי כל-כך הזוי. בדיחה לא מצחיקה של אלוהים. לא הצלחתי
לעכל את זה. האם לקחת את זה ברצינות? "אתה קולט, שיכול מאד
להיות, שאתה מצאת את הנוסחה לשלום?? אם תוותר על האהבה שלך
יהיה שלו..."
"תגידי לי את השתגעת?" הוא שאל בציניות. "אני לא מוותר על
כלום. שאני אוותר עלייך, האהבה שלי תמורת שלום?! על דבר כה
מדהים, כה עצום, על החלום הכי גדול שלי ועל המשמעות שלי בחיים
- תמורת שלום מסכן ועלוב?"
הרגשתי חמימות נעימה עוברת בגופי.
"אז אתה כבר לא רק חושב, אה...?" שאלתי ברכות.
"לא..." אמר, קולו הפך לרציני. "אני אוהב אותך. המון. לא יודע
איך אחיה בלעדייך..."
"גם אני אוהבת אותך..." אמרתי. "אני כל-כך מאושרת עכשיו.
איתך..."
זה הכל בזכותך, חשבתי...