בפעם הבאה שאהיה במצב של בין חיים למוות, אבחר במוות. אני מנסה
לשכנע את עצמי שזה נכון. מדמיין לעצמי עשרות סיטואציות שבהם
האדם נמצא תלוי בין שני הקצוות המנוגדים הללו. שמשלימים אחד את
השני, מתחרים אחד בשני...

הנה אני נמצא בחנות ושודד במסכה פורץ פנימה עם אקדח.
"שאף אחד לא יזוז! כולם לשכב על הרצפה עכשיו! את - הקופאית -
תמלאי את השקית!" השודד נראה מתוח, ועצבני. עיניו סוקרות
בעצבנות את החנות ואת הרחוב אך חוזרות תמיד להתמקד בקופאית,
לוודא שלא תלחץ על כפתור חבוי. אני נושם נשימה ארוכה. 'זה
הרגע. אין לך שום דבר להפסיד.' אני רועד כולי. חיוור. בקושי
מצליח לזוז. השודד עוד לא הבחין בי, אני מאחורי מדפי השימורים.
לוקח צעד קדימה. ואז עוד אחד. ועוד אחד. ומגביר את הקצב. אני
רץ. עוד צעד ועוד צעד. אני רק כמה מטרים ממנו. הוא כבר שומע
אותי. הוא מסתובב אלי ועיניו מתרחבות. פחד. הפתעה. אני קופץ
עליו. הוא מנסה לכוון את האקדח אך זה מאוחר מדי. שנינו נופלים
על הרצפה, האקדח נזרק מידו. אני ממהר לחבוט בו פעם בפנים, מכה
חזקה. היד שלי רועדת כולה וליבי הולם בחוזקה. שאר האנשים
מצטרפים ומחזיקים בו. הקופאית מרימה את הטלפון שליד הדלפק
ומתקשרת למשטרה. "אתה גיבור!" אומר אחד. אני עדיין המום מכל
העניין, רועד כולי. לא קולט. "ילד, אתה גיבור!" אני גיבור...
שיט... זה לא הלך כמו שציפיתי...

הנה אני תלוי על סלע מתוך צוק.
50 מטר מתחתיי נהר רדוד מלא בסלעים חדים. "תחזיק מעמד!" אני
שומע. אני מסתכל למטה. בא לי להקיא. בחילה עזה. אני מתחיל
לנשום מהר. בכבדות. מחפש את האוויר כאילו אני נאחז בו ולא
בסלע. פאניקה. 'תחזיק מעמד! תחזיק מעמד!' אני משנן לעצמי. 'אני
לא אפול. אני לא!' מסתכל שוב למטה. אין לי ברירה. זה מהפנט.
יופי מהפנט. הכל נראה כל-כך קטן, לא אמיתי. אנשים מתאספים על
גדות הנהר. "העזרה בדרך! רק תחזיק מעמד!" 'רק תחזיק מעמד... זה
לא אמיתי. זה לא קורה לי. אני עדיין מול המחשב גולש באינטרנט.
בעולם הוירטואלי והלא אמיתי שלי.' הבחילה מתעצמת והראש מתחיל
להסתחרר. 'אוי, איזה שוטה. איזה טיפש. זה הדבר הכי אמיתי שקרה
לי אי פעם בחיי המסכנים והאומללים.' פתאום כל הגוף שלי כואב,
כאילו קיבלתי מכה חזקה בביצים.
אני שומע מסוק, למטה כבר יש המולה רבה. ואני נזכר. 'מה ישתנה?
כלום. שום דבר לא ישתנה. אפילו לא אני...' אני מרגיש חלש.
ועייף. המסוק מגיח מבין הצוק. "תחזיק מעמד, אנחנו באים לחלץ
אותך..." אני מביט למטה שוב. כל-כך הרבה אנשים התאספו על גדות
הנהר. 'למי מהם אכפת? למי מהם באמת אכפת?' נשימה ארוכה והסכמה.
ואז שלווה מחלחלת, כאילו נשכבתי על המיטה שבביתי אחרי יום ארוך
ומפרך. מבט אחרון למעלה, אל המסוק. אני עוצם את העיניים
ונופל.
כל-כך הרבה מחשבות. כל-כך הרבה זיכרונות. משחק בגינה של סבתא
שלי. בגן החיות מביט בנמרים. רוכב על סוסים בחווה. הולך למסיבת
הריקודים הראשונה. כתה ז'. ח'. חלומות. בי"ס. אוניברסיטה. שומע
משינה בפעם הראשונה. הולך מכות. שולח מכתב אהבה. בר מצווה.
אמריקה. שיעורי נהיגה. מתאמן לצבא. בוכה... הרבה. אז ועכשיו.
ואז שלווה. נופל בדממה מלאכית מהשמים.  הרוח מלטפת אותי. הזמן
כמעט ונעצר. צונח... לאט.
הפגיעה במים. רעש אדיר. קר, כואב. שבור. הנהר סוחף אותי. אני
פוקח את עיני. "הוא חי!" צועק אחד. שיט...

הנה אני על גג בניין גבוה.
מסתכל למטה. היא עומדת כמה מטרים ממני. "אל תתקרבי!" היא בוכה.
אני לא יכול לחיות עם עצמי. עם האדם שאליו הפכתי. המרירות כמו
דם בפי, גוש חוסם את גרוני. דמעות בעיני. 'אני כל-כך רוצה,
כל-כך! אבל אני לא יכול. אני לא מצליח...' זה מאוחר מדי.
מאוחר מדי... כמה סבל אני גורם לה. לא מגיע לה את זה. אבל כבר
לא אכפת לי. אני לא אותו אדם.
קדושה. קדושת החיים. חיי אדם הם דבר מקודש ביותר. אבל מה עם
קדושת הנפש? האם צריך אדם לשמור על חייו בכל מחיר - גם אם
במחיר הרעלת נשמתו? לא... קדושת הנפש קודמת לקדושת החיים.
ואלוהים יודע איך הרעילה המרירות את נפשי יום אחרי יום.
היא בוכה. מסכנה. "בבקשה... לא..." אבל אני לא יכול להפסיק.
אכפת לה ממני. 'אבל היא לא אוהבת אותי... לא באמת. רק ידידה.
גם אם הייתי מבטל את הכל עכשיו בחיים לא היינו חוזרים להיות
ידידים. אם היא הייתה מרגישה כמוני, את כל המרירות, את הכאב,
היא לא הייתה פה מנסה לעצור בעדי. אבל כבר לא אכפת לי.' אני
מסתכל למטה. נפילה ארוכה, ובסופה גג זכוכית וברזלים של קומת
הקרקע. עיניי מתכווצות. "לא..." היא בוכה. 'אבל היא לא אוהבת
אותי. לא באמת...' אני קופץ. הכעס משתולל בי. 'אני שונא
אותך!!!! אני שונא את עצמי כל-כך!! ואני שונא אותך שנתת לי
לשנוא את עצמי כל-כך. שלא עצרת בעדי, אף פעם...' אני בוכה.
הגוש עדיין שם. הכעס עדיין שם. לא שלווה, לא הסכמה. שנאה וכעס.
עיניי פקוחות, אני רואה את תקרת הזכוכית מתקרבת במהירות. שום
שלום. לא עם עצמי ולא עם אף אחד אחר. לא אכפת לי. בקרוב הכאב
יסתיים. בקרוב הכל יסתיים. אי קיום מרגיע. התקרה מתקרבת. רק
עוד שניה. אני עוצם את העיניים. לוקח נשימה אחרונה.
הזכוכית מתנפצת בקלות מפתיעה. גם מוטות הברזל אינם מכאיבים לי.
ופתאום נוחות מפתיעה. כאילו אני מרחף. כאילו אני שוכב על
כריות. על מזרן נוח במיוחד. "אל תדאג ילד, הכל בסדר, אל תפקח
את העיניים שלך הם מלאות בזכוכית פעלולים. הכל בסדר ילד. אין
לך מה לפחד..." בני זונות...

בפעם הבאה שאהיה בין חיים ומוות, אין לי מושג במה אני אבחר...
קדושת החיים מול קדושת הנפש.
נפש יכולה להתאחות. חיים לא. מה יותר חשוב?
עדיין לא החלטתי...