לבנים וכבדים היו הגגות,
שותקים אחרי גבנו המתרחק.
איש לא ליוונו לבד מעיני שועלה
שניצבה אז לפאתי הרף מדרון.
הו רעי,
הד פעמון הכסף של אילי הצפון גווע זה מכבר.
כעת רק צללים ארוכים זוחלים בשלג האפור.
השקט עוטף אותנו בגלימתו הקרועה,
ועשב מת לוחש שיר ערש מבעד לשכבת הקרח.
הם מפצירים בנו לבוא.
הם זורים בעינינו שברי מראות וסירות של עץ,
מבטיחים כי דגי הסלמון ישובו מים הדרום.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.