הדימיון שלי נעלם. לפני... אאמממ... חיים שלמים אולי... ראיתם
אותו אולי??? קצת מעניין (ממש קצת) ... קצת מוגבל (ממש
הרבה)... לא מפותח במיוחד... הוא התחיל לדבר על זה איתי פעם
אבל זה לא ממש עיניין אותי אז הפסקתי להקשיב... עכשיו אני אולי
קצת מצטער... קצת מאוכזב... לא מעצמי מה פתאום... זה אנוכי
מצידו לברוח ככה ולהשאיר אותי פה בלעדיו... קצת כמו התאבדות...
קצת אולי לא כשאני חושב על זה עוד פעם...
טוב,לעניין...הדימיון... קצת נמוך... קצת כמוני... קצת שחור...
כמו הומור... קצת רחוק... כמו השמש... אתה מרגיש שיש לך דימיון
אבל אתה יודע שאף פעם לא תוכל להגיע אליו... לגעת בו...קצת
קר... (לא הוא... לי עכשיו...) כזה שגורם לך להסתכל על ענן
וקצת לתהות... אם זה קרוקודיל... או דבורה שיושב עליה
גוליבר... לא הקור... הדימיון... נראה לי שהוא בא לבקר אותי
פעם... אחרי שלקחתי משהו... לא... עכשיו? שום דבר... זה קצת
טבעי... קצת החיים... קצת השירים בנפסטר... קצת הקפה ששתיתי
לפני שתי דקות... קצת מהכל... הכל מהקצת... הדימיון... קצת זקן
צרפתי חמוד כזה כמו שבנות תמיד אוהבות... שיער כזה קצת ארוך...
קצת גולש,אומרים? נראה לי... קצת מעצבן כל הקטע הזה של השלוש
נקודות... טוב.
אם אתם רואים דימיון בלי בית או אולי גם היגיון צרוף (נזכרתי
שגם הוא כבר לא איתי אבל זה כבר לסיפור אחר), תתקשרו אלי. אני
באמת מתגעגע. קצת...