להתחיל עם מלצריות זה סיפור רע. פשוט סיפור רע. התחלתי פעם עם
מלצרית. השארתי לה צ'ק שעליו הטלפון שלי, ולא כתבתי עליו כלום.
שתדע. היא לא התקשרה. לא התיאשתי. אפילו שידעתי כבר אז
שמלצריות זה סיפור רע, ואסור אף פעם להתיאש. באתי שוב. הפעם
ניסתי את הגישה הישירה. קראו לה טלי. היא אפילו לא התיחסה אלי.
כל פעם שהיא התקרבה אלי רציתי לבקש את המספר טלפון שלה. אבל לא
היה לי אומץ ובמקום זה היה יוצא לי :"אפשר...לקבל עוד בירה
בבקשה ?" אחרי הבירה השמינית קיבלתי סוף סוף אומץ. היא התקרבה
אלי, ואז סוף סוף פתחתי את הפה והקאתי עליה את הכל. אחרי המקרה
המצער הזה העזתי להכנס למקום רק עם משקפי שמש ושפם קטן
שגידלתי. פשוט סיפור רע. אחר כך היא הפסיקה לעבוד שם ושוב
יכלתי לבוא לשם בלי השפם והמשקפיים. סימון דווקא אמר שזה התאים
לי.סימון, הברמן היה טיפוס כחוש, עם קעקועים צבעוניים של
דרקונים ובחורות עירומות. האגדות מספרות שאת הפאב בנו מסביב
לסימון אחרי שהוא לא הסכים להתפנות כשהרסו את המסעדה התימנית
שהיתה שם קודם. סימון מכל מקום,טוען שהוא פשוט נולד שם. סימון
יודע למנות 263 סוגים שונים של בירות, וזה הדבר היחיד, פחות או
יותר, שהוא היה מדבר עליו.בירות. בירות וזיונים.לסימון היו
תיאוריות מנומקות היטב בקשר לשני הנושאים הללו. בנושא הבירות,
ובכן, אין הרבה מה לנמק, אבל בנושא זיונים, הבחור היה פשוט
ניטשה. אחרי הפעם ההיא שהקאתי על טלי, הוא לקח אותי לשרותים,
ושם , כשראשי תחוב בכח מתחת לזרם של הניאגרה, הוא הרצה לי
באריכות למה עשיתי שטות גדולה שלא נתתי לו לטפל בכל העסק הזה.
הוא אמר שאם רציתי לזיין אותה הייתי רק צריך לומר לו, והוא היה
מסדר לה איזה שמונה בירות, ואולי גם איזה טקילה קטנה, ואז היא
היתה מקיאה עלי ובתור פיצוי היתה שוכבת איתי.הרמתי את הראש
ממתחת למים ושאלתי אותו אם זה אומר שעכשיו אני חייב לה זיון
בתור פיצוי, כי לזה אני דווקא כן מוכן. "אף אחד לא הסביר לך עד
היום שהעולם זה לא מקום סימטרי ?" שאל סימון ודחף אותי חזרה
מתחת לזרם. "ודרך אגב" הוסיף, "תיפטר מהחולצות הכסופות האלה,
אתה נראה כמו איזה אגזוזן". "והחולצות האדומות שלך" אמרתי
כשאני מספיג את השערות בנייר טואלט,"זה בטח המראה החדש של
קלינט איסטווד".
בכל מקרה, כאמור, טלי עזבה את המקום ואני המשכתי לשרוץ שם.
אותו ערב נכנסתי למקום בסביבות שתיים לפנות בוקר, שזו בדיוק
השעה שאתה נכנס לשם כמו כלי ויכול לדפוק את ההופעה שלך. לא
פספסתי. פילסתי את דרכי בין עשרות קטינות אנורקטיות לבושות
פלסטיקים שחורים שהתגודדו סביב רוקרים מזדקנים ובעלי טורים
פליליים. נחתתי על הבאר וביקשתי מסימון בקבוק גולדסטאר. סימון
חייך קלושות ומלמל משהו על סיפורים רעים ומלצריות, ועל אנשים
בלי שיניים שנותנים להם אגוזים.
הוא חלץ את הפקק מבקבוק בירה ונשף נשיפה מתחת לשפם כשהוא נותן
את הבקבוק למלצרית. הסתובבתי והבטתי בה. היא היתה הדבר המדהים
ביותר שדרך במקום הזה בעשור האחרון, או מאז שאני התחלתי לבוא
לכאן, שזה בערך אותו פרק זמן. סובבתי במהירות את הראש לסימון
והסתכלתי לו עמוק בעינים. הוא הנהן לאט לאט בראשו כשעיניו
עוקבות אחריה. "אהההה", הוא אמר. "מה אההה ?" שאלתי אותו. "מה
אהההה? מי זאת?"
"אסתר המלכה", אמר סימון, "יא דפוק, מי אתה חושב שזאת? היא
ריחפה לכאן לפני יומיים, ושאלה אם אנחנו צריכים מלצרית. היית
צריך לראות איך שלומי קפץ. הוא היה מוכן לשלם לה רק כדי שתשב
פה ולא תעשה כלום".
האמת, יכלתי להבין את שלומי.
"ומה הסיפור שלה?" שאלתי. סימון מזג עוד כוס ואמר: "אני מוכן
לחתוך ת'זין כדי לדעת. משהו אצלה בטוח לא בסדר. שלומי כבר
יומיים מסתובב מסביבה ולא יוצא לו מזה כלום. זה די נדיר אצל
שלומי, אתה יודע, הוא זיין את כל מי שעבדה פה". בחשתי בבירה עם
האצבע. "גם את טלי?" שאלתי.
"does a bear shit in the woods ? " ענה סימון. טאקט לא היה צד
מטופח במיוחד אצלו. "אולי היא פשוט לא טיפוס שמזדיין עם הבוס
שלו" חשבתי בקול כשאני עוקב אחריה במבטי. "ואולי אני הנסיך
אלברט" גיחך סימון. "אההה, מה אני מזיין את המוח", הוא אמר
לאחר שתיקה קצרה. "אתה הרי בכלל לא מתעסק עם מלצריות, לא ככה?"
הוא היה קרוב קרוב לאוזן שלי. כל כך קרוב שיכלתי להריח את ריח
הסיגריות שנדף מפיו. "כי אם היית מתעסק, אז אולי הייתי יכול
לספר לך איך קוראים לה, ואולי גם לתת לך איזה מספר טלפון, לפני
שתקיא גם עליה, כי אם תקיא עליה שלומי יפרק לך את הצורה, ועם
פנים מלאים תפרים לא יהיה לך בכלל סיכוי אצלה".
הסתכלתי עליה. עיתונאי מזדקן שהיה לו טור פלילי באחד המוספים
היה בדיוק עסוק בלספר לה איך החבר הכי טוב שלו זה המפכ"ל אסף
חפץ וכמה שהם אחוקים, כמו, נגיד, אביב גפן ולאה רבין, שיהיה.
ללא כל ספק, היא היתה השחקנית הראשית כאן. כל השאר היו רק
סטטיסטים. הסתובבתי חזרה לסימון שינק מבקבוק "גינס" חם. "מה
יש?" הוא מלמל. "יאללה, תתחיל לשפוך" אמרתי. "טוב, קוראים לה
דנה ,וזה הטלפון שלה" הוא דחף לי פתק ליד. "שיהיה בהצלחה,
ותספר איך היה".
היו לי יום או יומיים להרהר בדבר. ובכן, דנה זה פרוייקט
מיוחד. שדורש אסטרטגיה יחודית, ואסור לשכוח שהיא מלצרית, מה
שמוסיף הרבה אקסטרא למיוחדות. ההארה באה לי פתאום אחרי יומיים,
כשהשקתי את עציצי הגראס שידידה שלי השאירה לי
למשמרת, לפני שהלכה להתאשפז בגהה. התכנון היה לשלוח לה כל יום
פרח אחד ואיתו פתק אחד ועליו מילה אחת. בסופו של השבוע אמורים
היו להיות בידה שבעה פרחים ושבעה פתקים שביחד ירכיבו את
המשפט:"מה, דעתך, על, לצאת, איתי, לסרט?, תתקשרי 6050558 ".
היא התקשרה.
"תשמע" היא אמרה, "אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלה, אבל סימון
אמר לי שזה אתה עם הבגדים הצבעוניים מהבאר. אני אוהבת דברים
צבעוניים". הסתכלתי על הארון שלי. הדלת היתה פתוחה. "אכן",
אמרתי לעצמי, "ההשקעה בגרדרובה מ "קמרון" השתלמה, אולי אני
נראה כמו מתרומם עם חולצות הכסף ומכנסי העור האדומות, אבל אם
זה טוב מספיק בשביל דנה, זה טוב מספיק בשבילי", ציינתי לעצמי
בסיפוק והורדתי מהקיר את הפוסטר עם הכיתוב:" מלצריות עושות את
זה בעמידה". הרי אי אפשר לדעת איפה יגמר הערב.
קבענו אצלה ב 11.00 בלילה.היא אמרה לי לבוא עם הבגדים
הצבעוניים שכל כך מצאו חן בעיניה. אם היא היתה מבקשת, היתי בא
גם עירום.
ב 11.15 היתי אצלה. קוסית, קוסית, אבל לא צריך להראות נלהב
מדי. היא פתחה לי את הדלת. יפה כמו בסרטים. "מלתחה חדשה?" שאלה
."מה?" עניתי בתמימות "החולצה עם העננים או המכנסי וויניל
הצהובות?" היא צחקה והכניסה אותי פנימה. נעצרתי.
הקירות. הקירות שלה.
הקירות שלה היו הדבר הכי מדהים שראיתי בחיים שלי. כל הקירות
היו מכוסים, מהרצפה לתיקרה בארונות זכוכית ובתוכם פרפרים.
פרפרים מכל הסוגים והצבעים והמינים. משופדים על סיכות ונעוצים
על לוחות שעם.
"יפה ,מה?" היא שאלה. "אמרתי לך כבר שאני אוהבת דברים
צבעוניים". "כןןןןןן..." אמרתי עדיין המום. התהלכתי לאורך
הקירות, מביט בפרפרים החנוטים. ואז כבו האורות.
התעוררתי מעורפל מעט, עם כאב ראש נוראי. הבטתי סביבי. היה
מאוד שקט. ומעט מחניק. היא ישבה מולי, שותה נס קפה וקוראת מוסף
של סוף שבוע. על השער היה צילום של לאה רבין ואביב גפן
מחובקים. "סליחה" אמרתי, ושלחתי את ידי קדימה כדי למשוך את
תשומת ליבה. ידי נתקלה במשהו שקוף וקשה. זכוכית. מולי היה קיר
זכוכית.
"הו, התעוררת!" היא אמרה, קולה מעוות מעט דרך הזכוכית. היא
נגשה אלי.
ניסיתי ללכת אבל פתאום הרגשתי שרגלי מפרפרות באוויר. הבטתי
למטה. בחזי היה תקוע מוט מתכת גדול, כמו אלה שמשמשים למוטות
אוהל בצבא. הבטתי אחורה. המוט יצא דרך גבי והיה תקוע בקיר.
"מה", מלמלתי, "מה עשית לי?"
"זה בסדר", היא אמרה, לוגמת מהנס קפה. "קצת ישעמם לך בהתחלה,
אבל אתה עוד תתרגל, הבאתי לך גם את סימון כדי שלא תשתעמם יותר
מדי. הוא בחור מעניין מאוד, אתה יודע". הבטתי ימינה. סימון היה
תקוע לידי.
"פלא שלשלומי לא הלך איתה?" הוא שאל והשתעל", הבן זונה לובש
רק בגדים שחורים".
הבטתי עליה. יפה כמו בסרטים. מלצריות זה סיפור רע. פשוט סיפור
רע. |