יום כיפור השנה התחיל הרבה יותר קשה ומדכא משציפיתי. זה התחיל
מדיכאון/ריקנות/חוסר-חשק עצום רק יומיים לפני הצום. נכנסתי
עמוק לתחושת ריקנות - הרגשתי כל-כך חלש, לא יכולתי לקום
מהמיטה. לא היה לי חשק לכלום - כל דבר נראה לי סתמי ומיותר.
התעניתי כל-כך ורציתי למות... קיללתי אותו שם למעלה עשרות
פעמים וביקשתי ממנו שיסיים את זה כבר. שאני פחדן, שאין לי אומץ
להתאבד. שירסק מטוס לתוך הבית שלי, שיפוצץ את האוטובוס שאעלה
עליו - שיקיש אותי נחש - לא אכפת לי איך, רק שיגרום לזה
להיפסק...
ואז תהיתי אל מי דיברתי? קשה לי להתנער ממנו. זה כמו תקווה
חרישית עמוקה וחולנית שאוחזת אותי - שיש אלוהים ושהוא רחום
וחנון ואוהב וסולח. אבל זו הייתה רק תקווה. לא אמונה. עמוק בלב
קיוויתי שהנה - אלוהים יופיע כל שניה ויוציא אותי מהמצב הארור
הזה שנקלעתי לתוכו, אבל לא האמנתי שזה יקרה, לא האמנתי שהוא
קיים. ושאם הוא קיים, הרי שהוא סדיסט מנוול ורשע.

לפני יום כיפור התלבטתי הרבה האם לצום או לא. אם בכלל קיים
אלוהים, חשבתי, הרי שהוא חייב לבקש בפנינו סליחה הרבה יותר
מאשר אנחנו חייבים לבקש בפניו. אל תבין אותי לא נכון - יש לי
הרבה על מה לבקש סליחה, אבל כמה שלי יש, לך יש בהרבה יותר.
ומלבד זאת - ביומיים האחרונים עברתי עינויים קשים כל-כך, שיום
כיפור יכול למוטט אותי סופית... לתקוע את המסמר האחרון בקבר
הייאוש שאליו נקלעתי. בסופו של דבר החלטתי, מתוך כבוד והזדהות
עם שאר בני משפחתי, וגם כמזכרת אחרונה מהדת, לצום. להתנתק
מהמחשב או מהטלוויזיה ולענות את עצמי - הפעם במישור הפיזי.
וכמה מפתיע, אבל יום כיפור היה ממש משב רוח קלילה לעומת
העינויים שחוויתי רק יומיים לפני כן. ג'ורג' אורוול טען ששום
דבר לא עומד בפני כאב פיזי. ג'ורג' חביבי - אתה טועה. שום דבר
לא עומד בפני כאב נפשי, וכאב פיזי הוא ממש בדיחה מהלכת לעומת
הכאב הנפשי.

בבית הכנסת התחלתי להתפלל, אבל הפסקתי באמצע כשגל של זעם אחז
בי. מה בסה"כ התפללתי אליך ה'? מה כבר ביקשתי? לא ביקשתי דברים
גשמיים. לא ביקשתי שתזיז הרים. רק קצת עזרה. שתזרוק לי עצם.
באמת אלוהים, בלי להתנשא, אני חושב שאני נראה 'טוב', ושהאופי
שלי הוא לא עד כדי כך בלתי נסבל. כל מה שביקשתי זה שתיתן לי
איזה פוש. קצת קארמה חיובית. תגרום לי לפגוש באיזו עלמת חן
בעודי מטייל עם כלבי, או שתתן לי אומץ ותגרום למחשבותיי להיות
צלולות כאשר אני רוצה להתחיל עם בחורה באוטובוס. אני כבר אעשה
את שאר העבודה - רק תגרום לזה ליקרות. אתה אלוהים, for god
sake,  אתה יכול לעשות דבר פעוט שכזה לא? יש לי קארמה טובה,
אני עוזר לאנשים או לפחות מנסה, אני בן אדם טוב, אני חושב. לא
אכפת לי שתכרות לי יד שתביא לי סרטן ואיידס וניוון שרירים -
תירה בי בחזה אבל כאשר אשכב על ערש דוואי - אעשה זאת בזרועותיה
של מישהי אהובה. מה לא הייתי נותן רק בשביל זה...  למות
בזרועותיה של מישהי שאני אוהב... לחיות בזרועותיה...
כל המחשבות הללו רצו לי במוחי באמצע התפילה וכבר לא יכולתי.
כל-כך כעסתי. כל-כך התעצבתי. המסקנה היחידה שנותרה לי היא שאין
אלוהים, וקשה למחשבה כה מדכאת וכואבת לחלחל למוחי. חוסר תקווה
ודיכאון עטפו אותי והתאמצתי שלא לבכות או לצרוח.

שרדתי עד סוף התפילה וחזרתי הביתה, מקדים קצת את אבי. בדרך
חלפתי על פני גור חתולים שכוב בצידי הכביש ללא רוח חיים.
שיננתי קללה חרישית. כמה זמן כבר לא ראיתי חתול דרוס? כמה
חודשים לפחות. דווקא עכשיו, ביום כיפור, כאשר אני מרגיש כל-כך
שברירי. אתה כזה מצחיק. מרושע.
לא - אתה לא מצחיק ולא מרושע - אתה לא קיים. ואני אלחם בך עד
שתצא לי מהראש...
ובאמת הצלחתי, להוציא לי כל מחשבות פסודו נוגות או מדכאות
מהראש - עד עכשיו, מוצאי יום כיפור.
ויום כיפור באמת עבר חלק ומהר מאותו רגע. יום קליל של ניתוק
ממחשב מאינטרנט וטלוויזיה. ניתוק מחדשות.
ניתוק ממך...