אני סופרסטאר, כוכב על, לא יורד לפיצוציה בלי משקפי שמש. יוצר
מוכשר עם קבלות. אלוויס - לא רואה אותו ממטר. עמוס עוז - בקושי
זוכר, ככה במעומעם.  שישה מנויים עלי בבמה חדשה, ועוד אחת
שמעריכה. אולי אפילו מעריכה מאוד, מי יודע. אבל אין אופציה
כזאת במערכת, אז בינתיים היא רק מעריכה.
בינינו, ככה לא לציטוט, אני אומר לכם שמאחורי התהילה והזוהר,
סך הכל זה נורא מלחיץ. תחשבו על זה רגע, שישה אנשים יושבים
ומחכים ליצירה הבאה. יש להם ציפיות. הם רוצים לצחוק, להתרגש,
לבכות להתחרמן, וכל זה אני צריך לתת תוך סדר גודל של 200-300
מילה. מה הם חושבים שאני, קוסם? תנו לכתוב בשקט.
אבל מילא המנויים, להם אין שם ופנים. אבל זאת שמעריכה, זה כבר
ממש התעללות. כאילו, מאז סימה, המחנכת שלי בכיתה גימל, לא זכור
לי שמישהו ממש העריך אותי. יושבת לה מישהי, בטח מתנדנדת
בנונשלנטיות על איזה כורסא מטופחת, או משתזפת לה בחוף הים עם
ספר טוב, ומעריכה. ככה, בלי שום עכבות. ומה איתי? הלו, גם אני
בן אדם, מאחורי המילים, מול המסך, קצת מעל המקלדת, מה אני אמור
לעשות? עם כל הצרות שיש לי, רק התיק הזה חסר לי. לך תתמודד אחר
כך עם העובדה שאכזבת את הבן אדם היחיד שהעריך אותך.
ואני רוצה לכתוב, ככה בשביל הכיף, אבל על מה, ולאן לקחת את
הסיפורים? להמשיך את הקו הפרנואידי-ציני שהוכיח את עצמו עד
עכשיו,או לנסות לגוון ולהתפתח ולהסתכן בכך שהקהל יצביע בעכבר
ויחזיר את המנויים? ללכת על משהו "בטוח", איזו פרובוקציה זולה?
רייטינג או איכות?
אז אתם יודעים מה, די נמאס לי, לא יכול לעמוד בציפיות, מתפטר,
בעל הבית סגר, בחופשה, יחזור אחרי החגים.