התודעה שלנו נוסעת דרך העולם, חשופה למסרים שונים. חלקם מסרים
שמלטפים אותה, אחרים מאיימים לחדור פנימה, להתפוצץ בפנים לסכן
השקפת עולם, למוטט מבנים קיימים ואולי לעורר דמונים רדומים.
ומחמת החשש הזה יש לה קושי כללי עם מסרים ישירים, משמעויות  חד
משמעיות, השתמעויות שאינן משתמעות לשתי פנים. היא לא עומדת
במפגש עם תובנות שיש להם השלכה אישית ישירה. של:  'מה זה אומר
לגבי'. 'איך אני אמור לראות את עצמי עכשיו (לאחר שאני יודע),
לאחר שהפנמתי את המסר.
התודעה היא משטח הקליטה דרכו מועברים לנו מסרים ותובנות אודות
העולם.
וההפנמה של המסר הישיר לגבינו - קשה מנשוא.  לא מסוגלים לעמוד
במשמעות של ההפנמה הזו לגבינו. יש לנו תחושה ברורה שאם נספוג
את מה שזה אומר לגבינו - עד הסוף  - נתרסק.
(דרך אגב: זה לא חייב להיות משהו אישי, זו יכולה להיות אמירה
לגבי כל דבר, אם היא ישירה - אנו תמיד ניקח אותה בסופו של דבר
באופן אישי. ותהיה לה השלכה ישירה לגבי תפיסת האושר האישי
שלנו. כי עבורנו מפת העולם היא מפת האגו שלנו, ועל כן לכל
תובנה או מסר - השלכה והשפעה ישירה על איך אנו תופסים עצמנו
וחיינו. [ולכן זה כל כך רגיש]).
וכדי לא להתרסק - מחפשים דרכים עוקפות.

למשל אמנות:
כן, האמנות כאמנות היא כביש עוקף מסר, אמירה ומשמעות.
ההיגד מוצנע בנוקטרנו לפסנתר בציור קוביסטי, בפרוזה של יהושע.
הוא אמנם שם, אך מוקף באלפי צעיפי ז'אנר אופייניים. אפשר להגיע
למסר רק דרך רמזים ורק ליודעי ח"נ.
אפשר לחשוב כי האמנות היא כביש מוביל לאמת, אך זו בוטה ומחייבת
מדי ועל כן האמנות עסוקה יותר בטווית מסכות ותחפושות סביב האמת
מאשר בדרכים להציג אותה כמות שהיא. חסים על קיבתם של צרכני
האמנות, עוטפים אותה כך שהתפוצצות של האמת בתוכה תיבלם על ידי
עשרות עטיפות רכות, שיבלעו ויעמעמו את ההדף, וכך תודעתו של
הצרכן - לא תיצא ניזוקה.
כך האמנות, ככביש עוקף תודעה.

למשל שיחה:
כן, השיחה גם היא כביש עוקף תודעה. לדבר ולדבר כדי לוודא
שאיננו מתקרבים לגעת בנקודה כלשהי. נמנעים מאמירה, מדברים בלי
היגד. הדיבור הופך לנקודה של עצמו למחוז החפץ עצמו, העיקר לא
להגיע לשדות המוקשים של האמירה הברורה והערכית אודות הדברים.
המלים משמשות כדי לכסות, לערפל, לטשטש. הן מסיטות את מרכז
הכובד למקום בו אין מוקשים של תובנה ומשמעות.
מדברים, כי מדברים. ומדברים כך -  כי כך מדברים. המלים עצמן
הופכות לעיקר ולא לכלי תחבורה בדרך למחוז חפץ תובנתי ומשמעותי.

ומה רוצים להגיד? משתדלים שלא להגיד, כדי לא להסתבך, לא להכנס
לצרות. כי אם אומרים זה בטח ידגדג למישהו את קצוות האגו, אז
משתדלים לדבר במלים שתהיינה כמה שיותר מעוקרות מאמירה.
כך השיחה, ככביש עוקף תודעה.

למשל החיים:
אך למה לדבר על אמנות ושיחה - ככבישים עוקפים, כשאפשר לדבר על
החיים.
הרי החיים עצמם הם כביש עוקף תודעה אחד גדול.  חיים אנו את
חיינו מבלי דעת. מבלי להיות מודעים למה באמת קורה בהם. חיים
ללא הידיעה העירומה, הישותית, הבוטה, החד משמעית והטוטלית - של
מה באמת קורה בנו, איתנו ובמתרחש עמנו - כאן ועכשיו. מהו
ההפנינג? מהי הדינמיקה? מה זורם? מה
מתרחש? מה קורה? מה קורה?
לא קורה. ואם קורה לא יודעים שזה קורה. כי חיים מתוך חוסר
ידיעה. ולא כי לא יודעים; לא רוצים לדעת. מתאמצים שלא לדעת.
כי;
חיים מתוך הדחקה: 'נכון, אבל זה לא כל כך נורא'.
חיים מתוך הכחשה: 'לא, זה לא יכול להיות'.
חיים מתוך השלכה: 'זה בכלל בגלל שאתמול היה לי כאב ראש'.
חיים מתוך התעלמות: 'לא ראיתי, לא שמעתי, לא שמתי לב, הייתי
עסוק'.

וכך, אנו עוקפים את מחוז התודעה הערה, זו שנותנת מכה במרכז
הפנים, זו שמרגע שאתה פוגש בה -חלק מתפישת העצמי שלך משתנה.
כשאנו נוסעים בכביש הישיר אנו מגיעים אל הדברים כפי שהם לעצמם,
בפני עצמם, בלי קשר אלינו. ככה זה. אך כשאנו נוסעים בכביש
העוקף נראה לנו כי: 'יכול להיות כך, וכך ואולי גם כך. מי יודע?
מי בכלל יכול לשפוט? תלוי. וזה גם נורא סובייקטיבי' - אומרים
אנו לעצמנו.
בנסיעה בכביש העוקף - הדברים מתערסלים בזוית הנוחה לנו, זו שלא
תפריע מנוחתנו הזעיר בורגנית. את השלווה המבוצרת שקנינו לעצמנו
מתוך ובתוך החיים.
בנסיעה בכביש העוקף הדברים לא צובטים, לא מטרידים. אף אחד לא
זורק עלינו אבנים, אין כפרים עוינים בצדדים, לא יורים עלינו
באמצע הלילה השליו.
אפשר לישון בשקט בכביש העוקף. להמשיך ולישון, כי בסופו של דבר
הרי נגיע ללא כל הפרעה. המסלול העדרי והקונפורמי הזה יוביל
אותנו לבטח למחוז חפצנו, זה שתמיד תמיד יחכה לנו:
השום מקום.

10/10/2003