שירים לא גמורים.
שירים לא קיימים.
שוכנים רק בנפש,
מרחפים במוחותינו הקודחים.

שירים על החיים.
שירים על מה שרואים.
על מה שמרגישים.

יצירות שמימיות,

גדולות מהקיום,
גדולות מהחיי,

אם רק היינו מוציאים אותם אל מחוץ לדמיונינו  
היינו הופכים למושא הערצה
של כל העולם המוחשי...

הרעיונות כבר מצטברים בגבהות:
על איך שנפגעתי.
איך שפגעתי.
איך שאהבתי.
איך ששנאתי.

העיינית  פונה לכיוון השולחן המקולל,
במעמד מונח לו העט הכחול כמחכה לי,
מזמין אותי אליו.

היד מתרוממת, אוחזת בו, כלי הנבואה, כלי הבריאה.
אך האחיזה נמסה.
והעט נשמט על הדף הריק,
הלבן בגוון מחריד
ודמו הכחול ניתז לכל עבר.
מראה מזוויע
קשה להתבונן

השיר לא גמור,
השיר לא קיים,
השיר מת...