זה משהו שאני ממש מתכוונת אליו. למרות שאני כבר לא זוכרת מי
היה האשם. אני או אתה.
אבל עכשיו שאני יושבת ומסתכלת בחלון. בערב השקט הזה. פה במקום
שהזיכרונות שלנו כאילו נאספים וזועקים מכל פינה. מהשולחן מהפנס
ברחוב מציפור תועה שעברה כרגע. אז אני אומרת למרות הכאבים
(וכבודם במקומו מונח) אתה צודק. וזה לא משנה שזה כבר לא משנה
כלום. את זה לפחות אני חייבת לך. את העמידה שלך על הדברים. ואת
זה שבסופו של דבר הם היו נכונים. אז אני שולחת לך את זה. כמו
שהייתי שולחת יונה או בקבוק בלי הרבה תקווה. בעצם מתוך ידיעה
שזה כבר מאוחר. קח לך את זה. אבל באמת למרות הכל תגיד לי לא
חבל?