בפרק זה לא מוזכרים שמות

קריינות פתיחה לפרק ראשון: (מלווה בדוגמאות ויזואליות)
מבראשית הבדיל האדם בין אור וחושך... שחור ולבן... הטוב והרע.
כה היה העידן הראשון של גזע האדם. אט אט גזע האדם החל משתלט על
היבשות והימים ומגיע לארבע קצוות תבל... העידן השני. בעידן
השלישי ייסד האדם את החקלאות וטיפח את הצומח שמסביבו. העידן
הרביעי הביא עימו שימוש במדעים וטכנולוגיה והאדם החל להבין את
מקומו ביקום ואף הגיע לירח. ובעידן החמישי האדם החל להבין את
החי, שיכפל את החיות ושינה אותן.

רוחות של שינוי נשמעו בעולם... וברגע של שלווה נוצרה מדינת-על.
כה היה העידן השישי של גזע האדם. אך כידוע, כל שלווה נגמרת
ברחש. הרחש בא בצורה של תא; תא מלאכותי אשר נוצר בחיפוש המתמשך
אחר קידמה ונצחיות. ייצורו פיצה על מה שהטבע לא נתן לגזע האדם
ברוב חוכמתו - חיים ארוכים, בריאות ותקשורת מחשבה. בממשל הוחלט
כי בכל ילוד במדינת-העל יושתלו התאים המלאכותיים. קולות קמו
בעולם - קולות כנגד מדינת-העל. קולות שהושקטו. מדינות פרשו
מהאיחוד והוכרזו כמקומות פרישות מטכנולוגיה. עתה גזע האדם עומד
בפני תחילתו של עידן המנוחה, העידן השביעי. זהו העידן השביעי
של גזע האדם. וכך מתחיל סוף סיפורינו.


שיחה על התנקשויות (יושבים בבית קפה לבראנץ'):
חברו: נו, תצא מההלם, עברה כבר שנה מאז שזה קרה לך... ועכשיו
גם סידרו לך מהמערכת ראיון עם אדם בכיר בממשל האיזורי, ולא
ראיונות שנותנים לילדים קטנים (מרים את הדף-צג ומראה לסופר את
הכותרת "שמועות למחתרת חדשה כנגד הממשל". ניתן לראות בכותרת
הראשית "חשש שיצירת חורי תולעת ללא מעקב פוגעת בתאים"). כבר
שנה שאתה מתעסק בעתונות צהובה, לא נמאס לך?
הסופר: אההה, אבל תחשוב על זה... מה הסיכוי שדקה אחרי שהתחלתי
את הראיון מישהו שולח חומר "לא ידוע" לתוך השגריר והופך אותו
לצמח?
חברו: לפחות זה לא היה רימון רסס...
הסופר: צודק.
חברו: אל תדאג, זה לא יקרה שוב, הרי כל אנשי הממשל קיבלו את
שדרוג ההגנה.
הסופר: תמיד יהיה מישהו שימצא דרך.
חברו: תראה, ככל שאנחנו מתפתחים יותר טכנולוגית יש לנו יותר
דרכים להרוג. קח לדוגמא את ה"תאים" הנחמדים האלה שמשוטטים לך
בדם, מה אתה חושב יקרה לך אם הם יכריזו מרד.
הסופר: בההה, אני לא רוצה לדמיין אפילו...
חברו: אגב "תאים", הטיפול הפסיכוטלאפתי עוזר לך במשהו?
הסופר: לא, אבל עכשיו יש לי חלומות פריקיים לגמרי... היום
לדוגמא חלמתי שאני מרחף במקום חשוך ו3 כדורים מסתובבים סביבי -
אדום כחול וירוק.
חברו: איך זה נגמר?
הסופר נראה מנותק - פלאשבק לחלום - 3 הכדורים מתנגשים בו ביחד
והוא מוצא את עצמו מרחף במקום מואר באור בהיר.
הסופר: אני לא זוכר...
חברו: אלה בטח יהיו 3 הכדורים שיגידו לך לבלוע כשיראו שאתה
משתגע מהטיפול הפסיכוטלפאתי...
הסופר: יאללה, בזבזת לי מספיק זמן מחשבה להיום... חשבון!!!
(מסמן למלצרית).
חברו: מה זאת אומרת, הרי לפעמים מחשבה היא הדרך היחידה להעביר
את הזמן.
חברו מסתכל בדף-צג כמה שניות ומתחיל לצחוק.
חברו: קבל בדיחה.
לאחר שתי שניות של מבט רציני שניהם מתחילים לצחוק.
המלצרית מגיעה מחוייכת.
המלצרית: זו בדיחה ישנה.
חברו: איך...?
המלצרית: אל תשאל...
חברו: אם כך... (נותן מבט רציני)
המלצרית מסמיקה ומכה את חברו במגש עם חיוך.
הסופר: עזוב, עליי...
המלצרית מוציאה מחשבון וסורקת את הסופר.
המלצרית: תודה. מקווה שנהניתם.
המלצרית לוקחת את הכוסות מסתובבת והולכת. הסופר וחברו קמים.
חברו: אני יודע שאני נהנתי. (בלחש לסופר)
המלצרית: (צועקת מרחוק) שמעתי את זה!
הסופר וחברו מתחילים ללכת במורד הרחוב.
הסופר: אתה באמת נהנה להציק להן, אה?
חברו: תראה, עד לפני כמה זמן אמרו שגבר לא יכול להכנס לראש של
אישה ולהבין מה היא רוצה... היום כבר מי שרוצה יכול...
הסופר: אז מה באמת חשבת לה?
חברו: אה ידידי, כשתדע אני כבר אראה בעיניך כמשהו אחר
לגמרי...
הסופר: למה שהוא הייתה לי הרגשה שזה מה שתגיד.
מגיעים לצומת.
הסופר: גם מחר תחכה לי שם באותה השעה.
חברו: כן... עוד לו הבנתי איך זה כשכאנחנו קובעים שעה, תמיד זה
יהיה אני שיחכה לך כמה דקות - וזה אפילו לא משנה כמה אני מנסה
לאחר...
הסופר: אה ידידי, כשתדע אני כבר אראה בעיניך כמשהו אחר
לגמרי...
חברו: (מגחך) למה שהוא הייתה לי הרגשה שזה מה שתגיד.
כל אחד פונה לדרכו.
הסופר הולך במורד הכביש וקבוצת רוכבי אופניים חולפים על פניו.
הוא מסתכל מרחוק על קצה בניין העיתון. מיישר את מבטו אל הכביש
ורואה מרחוק זקן קבצן בוהה בו.
הסופר שומע קול בראשו: עזור לי.
הסופר שולח מסר: מעולם לא יכולתי לעזור לך או לאנשים שכמותך.
הסופר שומע קול בראשו: אני צריך שתספר לעולם את הסיפור החשוב
ביותר שקיים... האמת...
הסופר שולח מסר: בחייך, איזה אמת אתה כבר יודע ולמה אני? יש לך
עוד עשרות אלפי עיתונאים בעולם להציק להם... עכשיו תעשה לי
טובה וצא לי מהראש...
מתקרב עד לכדי 10 צעדים מהזקן וקבוצת רוכבי אופניים חולפת על
פניו - הזקן לא נראה באיזור.
הסופר שומע קול בראשו: זה אתה.
כשהסופר מגיע למקום בו עמד הזקן הוא מסתכל לצדדים ולא רואה את
הזקן באופק.
הסופר: מצויין, דווקא שכשהקריירה שלי חוזרת לעצמה אני מתחיל
לראות דברים... יופי, גם התחלתי לדבר לעצמי עכשיו... מתי זה
ייגמר? (מסתכל על השמיים)
רואים את הסופר נכנס למערכת העיתון.
הסופר מתעורר בבעטה...
הסופר: ואו, הטיפולים האלה גומרים לי על הקריירה.
הסופר מסתכל על השעון.
הסופר שומע לחישה בראשו. "הוא יצא".
הסופר: אוי שכחתי ממנו.
הסופר קם לשטוף פנים ורואה את בבואת הזקן במראה לשניה, נבהל
ורואה את ההשתקפות של עצמו.
שוטף את הפנים.
הסופר (מדבר אל המראה): זהו, היום הולכים לרופא לתכנות מחדש,
כי אתה ידידי - דפוק!
רואים את הסופר הולך ברחוב בחטף. הסופר מגיע לבית קפה ולא רואה
את חברו אלא רק את הזקן יושב במקום של חברו. הסופר נעמד מול
הזקן עצבני.
הסופר: איפה האדם שצריך להיות פה?
הזקן: כנראה במקום אחר...
הסופר: מה עשית לו?
הזקן שותק.
הסופר עוצם את עיניו ומנסה לשלוח מסר למשטרה - אך לא מצליח
להתחבר לרשת.
הסופר מסתכל בבעטה על הזקן ומנסה לקרוא למלצרית ולסמן לה להגיע
אך היא לא שומעת.
הזקן: אל תתאמץ, היא לא יכולה לשמוע אותך או לראות אותך,
למעשה, אף אחד לא יכול כרגע.
הסופר: מה עשית לי?
הזקן: שב!!!
הסופר: למה זה מגיע לי?
הסופר שומע לחישה מהזקן:"הוא ידע... הוא צדק..."
הזקן: אני רק רוצה שתספר לעולם את האמת...
הסופר: ומה היא האמת כביכול? אהההה... נראה לי שהבנתי.... אתה
מהמחתרת החדשה הזו שצצה, זו שמשנה אנשים. אתה בטח...
הזקן: לא... המחתרת שאתה מדבר עליה היא אולי רק אות  בסיפור.
הסופר מתחיל לדמם מהאף, מנגב את הדם.
הסופר: צא לי מהראש, אתה רק פרי דימיוני.
הזקן מחייך. הסופר מופיע מרחף במקום חשוך מסתובב בגלגול ומוצא
את עצמו במסלול לכיוון השמש. הוא מניף ידיו קדימה והן מתחילות
לבעור. הסופר צועק.
הסופר מוצא את עצמו עומד ליד השולחן של בית הקפה וצועק  כשכולם
בבית הקפה מסתכלים עליו. הוא על ידיו ומסתכל על המקום בו ישב
הזקן אך המקום ריק. הסופר לא זוכר למה הוא הגיע מלכתחילה לבית
הקפה או את קיומו של חברו. הסופר ממהר להסתלק מהמקום והולך
למרפאה.
במבט מיוחד רואים את הזקן מכופף וכאוב במקום שבו ישב.
הרופאה מדברת עם הסופר במרפאה.
הרופאה: אז מה היה אחרי הדימום מהאף?
הסופר (מצטמרר): כלום, באתי ישר לכאן.
הרופאה: טוב, אני אסרוק אותך ונראה מה הלאה.
הרופאה סורקת את הסופר, מסתכלת על הסורק.
הרופאה: מעניין...
הסופר שומע לחישה בראשו:"לא יכול להיות..."
הרופאה: אני רושמת לך תכנות מחדש ל"תאים" לשבוע הבא.
הסופר: אין משהו מוקדם יותר? אני מפחד להתפרק עד אז...
הרופאה: תראה, יש עכשיו מחסור במתכנתים וגם אם לומר את האמת,
יש יותר מדי אנשים שמשלמים הרבה כסף בשביל תכנותי יופי מיידיים
וזה דווקא משהו שיעשה טובה גדולה לציבור אם תפרסם בעיתון...
הסופר: כמה זה הרבה?
הרופאה: הרבה! אם יהיה לך משהו דחוף תמיד תוכל לקפוץ לחדר מיון
ושם יטפל בך מתכנת תורן.
הסופר: יכול להיות שזה קשור לטיפול שאני עובר?
הרופאה: ... לא... הטיפול שאתה עובר לא אמור לשנות את התוכנה,
אלא רק את הצורה שבה אתה מגיב לחרדות.
הסופר: אז מה את מציעה לבינתיים?
הרופאה: ארוחת ויטמינים, מקלחת חמה ושינה טובה.
הסופר: אין פתרון כמו של פעם? אקמול וגמרנו?
הסופר שם לב שהיד של הרופאה מתחילה לרעוד.
הרופאה: לא, עכשיו אם תסלח לי יש עוד אנשים בתור.
הסופר: אני עוד אחזור...
הסופר קם והולך.
הרופאה לוחצת על כפתור בשולחן והמזכירה עונה לה.
המזכירה: כן?
המזכירה: אני חושבת לך זהות של אדם תעבירי אותה הלאה לחדר מיון
עם קוד כתום ותעבירי להם גם מסר שיביאו לכאן צוות  בדיקת
מערכות.
הסופר עובר ביציאה מול המזכירה ושומע לחישה בראשו:"תתרחק
ממני"
הוא מסתכל בחוסר הבנה על המזכירה ממשיך בהליכתו ויוצא
מהבניין.
הסופר פותח את דלת ביתו.
הסופר: ארוחה, מקלחת, שינה... את התיאבון הוציאו לי, אני עייף
מדי למקלחת,אבל שינה - נשמע טוב...
הסופר שוטף פנים, מוריד את החולצה, הנעליים והגרביים, נכנס
למיטתו ונרדם.
בחלומו הוא מוצא את עצמו הולך בשדה דשא תחת שמיים מלאי כוכבים.
הוא מסתכל על הכוכבים בפליאה ושם לב שאחד הכוכבים באופק נע.
תוך כדי הסתכלות על ה"כוכב הנופל" הוא שם לב שזה נע לכיוונו
במהירות. הסופר מנסה לברוח אך הכדור משיגו ובולע אותו (רטרו
ל"אסיר") - תמונה אחרונה לסצנה שפני הכדור נמתחים כאשר הסופר
מנסה להיחלץ ממנו.
הסופר מתעורר בבעטה ומולו עומד הזקן ובוהה בו. הסופר מנתר
מהמיטה ומפיל את הזקן.
הסופר: מה אתה רוצה?
הזקן: לספר את האמת.
הסופר: אל תמכור את השטויות האלה! אני בטוח שאתה מהמחתרת - אם
אתה רוצה שאני לא אפרסם את מה שידוע לי עליכם או מי הדליף לי
את הסיפור...
הזקן (מתחיל לצחוק): אין לך מושג...
הזקן מעיף את הסופר לכורסא והסופר מרגיש שאינו יכול לזוז.
הזקן: אין לי עוד הרבה זמן, אני מרגיש את זה... הזמן יקר.
הסופר חושב: מה עשית לי?
הזקן: עכשיו אתה תבין - את הכל.
הזקן מתקרב אל הסופר, סוגר את עיניו ומתחיל לזהור. הסופר עדיין
מנסה להיאבק אך מפסיק בהדרגה.
הסופר (בפליאה):  אני מתחיל להבין...
השוט יוצא מהחלון למרחק של כ200 מטר מהבניין. הפינה הימנית
התחתונה של השוט מוארת בכחול בהיר ומשמאל אדום כהה. נשמעות
לחישות.
אדום: הוא יודע...
כחול: לא, הוא רק חושד...
אדום: הוא סגר את המעגל...
כחול: זה רק עיכוב זמני... כשהוא יהיה מוכן - נטפל בו.
השוט חוזר דרך החלון לחדר.
הזקן מרגיש כאב וזוהרו מתחיל לדעוך. הסופר מרגיש כי הוא יכול
לנוע, הוא מתיישב על הכורסא. הזקן אומר "תזכור" מתנדנד ונופל.
הסופר קם לתופסו אך כאשר הוא נוגע בזקן הזקן מתאדה ומתפזר
באויר והאדים אופפים אותו. הסופר שואף מהאדים משתעל ונופל על
הרצפה מעולף.