עכשיו זה כמו שאני תמיד הייתי אומר לה : " לא צריך טובות
מנזירים סינים רעבים".
אבל את הרעש האיום הזה שמצטלצל כל הזמן, לאן שאני לא הולך, אני
כבר לא ממש משייך אלי או אלייך. אני אומר תבואי, שימי את כל
הנימוקים שיש.. שאפשר שיהיו ..שעוד נותרו לך. ובינינו אני יודע
אף פעם לא יכולתי לעמוד בפניהם. ואם כבר אז נגיד היתה אפשרות
מרוחקת יותר. שאקשיב. ומה? מה זה היה נותן? אולי אם הייתי אומר
לעצמי נניח: "זה אמיתי", "זה קורה", "אתה לא יכול להתחמק מזה".
אבל שרידים של תנועות, מבט אחד או שניים, והריח (לאוו דווקא
אחד מסוים). ואת היית אומרת: "נניח שלא היינו כבר בסרט הזה.."
העניין שזאת בדיוק הצרה. אני לא ממש רושם פה את הדברים כפי
שהם.
אני אומר את אומרת. אז-מה? יכול לשבת בצד בדיוק אותו נזיר סיני
(נרצה או לא) ומצידו גן-העדן שחלף כרגע פה. לא ממש קיים.
אז שימצא לו מקום אחר להתבוננות. אני מצידי משקר עד האמת הבאה.
ואחרים שייהנו מהספק. מי שבא לו (לא באחריותי). והרעש?  אני גם
לא מושלם. ושהצדיקים ישלמו את החשבון (אני מזמין עוד כוס).