השעה 18:12 ואנחנו שוכבים כאן כבר בערך 50 שעות, אין משהו
מעניין, עדיין אותו רועה צאן צועק על הכבשים שלו.

נראה שיש להם חיים מוזרים לרועים האלה, כל יום, בערך באותה
השעה, הם מגיעים עם העדר באותם הבגדים ולא עושים כלום חוץ מקצת
לצעוק על הצאן, מפני שאין להם עם מי לדבר.
לי זה נראה שלעדר יש חיים יותר מעניינים מלרועה, ושהצאן מוציא
את הרועה כל יום לטיול, ובטוח שיותר נהנה ממנו, מה רע? לצאת כל
יום לטיול בחיק הטבע, עם עוד 80 חבר'ה - עזים, פרות, כבשים, כל
הזבובים והקרציות שמתלוות, פותחים פה אחוקיה לא נורמלית.
אסור לשכוח את הכלב, שכאן, שלא כמנהגי עולם, הוא אינו ידידו
הטוב ביותר של האדם, ובכלל מעדיף להסתובב עם חבריו הברחשים
למיניהם.
והאדם שלא כמנהגי עולם, מוצא לטיול יומי על ידי העדר ושאר
האחוקיה שנראית מבסוטה מהחיים. ובצדק! כל היום אווירה הכי
פסטורלית שיש, ימבה אוכל, ורק הוא חוזר בסוף היום, לפטמה, רעב
ושבוז. ועדיין, שלא כמנהגי עולם, למה הוא לא מחליף את הבגדים,
נאמר לפחות פעם בשבועיים, אולי הוא כמו בוריס שלמד איתי בחטיבת
הביניים, שתמיד היה בא עם החולצה הכחולה עם הריבועים, ושחשבנו
שהוא הפסיד באיזושהי הגרלה, וקיבל כפרס תנחומים סטוק לכל החיים
של חולצות כחולות עם ריבועים.
ואולי גם הרועה הפסיד בהגרלה שפרס התנחומים בה הוא "קצת" יותר
גרוע מחולצה כחולה עם ריבועים לכל החיים, בהגרלה הזאת שמטו את
החולצה הכחולה עם הריבועים, ומה שנשאר זה רק לכל...

ובמקום הזה, וכנראה שרק פה, שלא כמנהגי עולם, מי שימצא את עצמו
משופד על הדוכן של השוארמה זה כמובן הרועה, מפני שאם העדר
והאחוקיה יטעו בניווט של הטיול, ויכנסו בטעות לשדה מוקשים, מי
שיפעיל את המוקש יהיה האדם, והעדר והאחוקיה יחזרו הביתה כרגיל,
עייפים אך מרוצים, חוץ מאותו הגורם הלא משמעותי, שימצא את עצמו
בתוך לאפה עם חומוס וחמוצים באיזשהו פרבר שכוח אל.

ושלא כמנהגי עולם, מנהגי העולם לא חלים כאן, אולי מפני שאין
הרבה קשר בין העולם ומנהגיו לבין המקום הזה שנקרא לבנון.