מי שחשב שכולם אוהבים ימי הולדת כנראה לא פגש מעולם את מיכאל.
אין יום בשנה שהוא לא תיעב יותר מיום הולדתו. לא תמיד זה היה
ככה. הוא זוכר שהיו שנים, כשהיה ילד, שהוא דווקא חיכה ליום
הזה. אמא הייתה אופה עוגת שוקולד מפוארת עם ציפוי קרם שהיה
מספיק לריצוף דירת שלושה חדרים והוא היה יושב במטבח, מביט בה
מצפה את העוגה בתנועות חלקות, ממתין לרגע שהיא תפסע צעד אחד
לאחור, תביט בעוגה במבט של לפחות מנתח כירורגי ותפסוק - זהו,
מיקי.
אז הוא היה עובר לשבת בכיסא הגבוה, ביד אחת היה אוחז את כף
המריחה ומנקה איתה את קערת הקרם, מלכלך כהוגן את פרצופו
בשוקולד ובידו השנייה מפזר על העוגה סוכריות קטנות ציבעוניות
בדייקנות. טוב, פחות או יותר.
בבוקר יום ההולדת התעורר תמיד בשש, שוכב במיטה ער במתח עד השעה
שבע ובדיוק כשהיה שומע את הצלצול הראשון של האורלוגין בסלון,
היה קופץ מהמיטה ורץ במהירות שיא לסלון, לפתוח את המתנה של אבא
ואמא שהונחה על השולחן.
הוא זוכר את יום ההולדת השמיני שלו, כשלחרדתו, לא הייתה שום
מתנה עטופה נייר וסרטים על השולחן. הוא התקרב עוד יותר, בודק
מתחת לשולחן לוודא שמא, חס וחלילה, המתנה נפלה. אך גם שם היא
לא הייתה. הוא הלך מבולבל למטבח, שם ישב אבא ושתה את
הקפה-עיתון שלו, באדישות שנראתה למיקי אכזרית מדי.
הוא עמד מול העיתון של אבא, עוד רגע פורץ בבכי. "אבא.."
אביו הוריד את העיתון מפניו. "מיקי. בוקר טוב." אמר. "ציחצחת
שיניים?"
"מה.. לא.. עוד לא.." מי מצחצח שיניים לפני שהוא מקבל את המתנה
שלו?!
"טוב, אז לך תצחצח ותשטוף פנים. רק לפני שאתה הולך, תביא לי
בבקשה את המברג השחור מהמרפסת, אני צריך לתקן את הרדיו
באוטו."
מיקי הלך בפנים עגומות, ממלמל בשקט כל מיני תלונות. לא מספיק
ששכחו לקנות מתנה, גם רוצים שאני אעשה בשבילם דברים...
הוא פתח את דלת המרפסת רוטן ולא האמין למראה עיניו.
מולו עמדו האופניים הכי אדומים ומבריקים שראה בחייו. הוא שמע
את אביו מאחור. "אל תגיד לי שחשבת ששכחנו."
לא, מה פתאום..
אבל כל זה תם ביום ההולדת העשירי שלו. משם כל יום הולדת היה
אסון. כמו בתבנית ידועה מראש. במסיבת יום ההולדת העשירי, אחד
הילדים עלה על כסא והתחיל לשיר בקולי קולות. ילד אחר ניגש אליו
וצעק עליו שיפסיק ודחף אותו. הזמיר הצעיר נפל מהכסא והתנגש עם
ראשו בקצה השולחן. כמות הדם הלא מעטה בקנה מידה של ילדים
שנשפכה, הספיקה כדי שכולם יפצחו בצעקות וההיסטריה חגגה.
מאז, כל יום הולדת של מיקי נחרב בעקביות, כל שנה בשל סיבה
אחרת, עד שאחרי הרעלת המזון במסיבת בר המצווה שלו, שבה לקו רבע
מהאורחים, הוא הבין את הרמז והחליט שיותר הוא לא חוגג את יום
ההולדת ולו רק כדי להגן על האחרים, לא עליו, כי היום הזה היה
קטסטרופלי גם כשלא חגג.

מיכאל ישב בחדרו, לומד לקראת מבחן הגמר של מחר, סביבו ספרי
לימוד וקלסרים נפוחים, מתחרט בפעם המי יודע כמה שבחר בעתודה
במקום ללכת עם כל החבר'ה לשיריון או משהו כזה. הוא היה נותן
הרבה כדי להיות עכשיו בתוך טנק ולא ללמוד בפעם השש מאות את
מבנה המעי הגס.
הוא נאנח ומתח את זרועותיו, כשהביט בשעון. השעה הייתה אחת וחצי
אחר חצות, בערך השעה שבה נולד. אני בן עשרים עכשיו והנה מתחיל
היום הגרוע ביותר בשנה שלי. מעניין מה יהיה הנזק הפעם, חשב.
הוא כבר הפסיק להיות מופתע מהתקלות ביום הזה, ראה כמעט הכל.
טוב, צריך לגמור ללמוד. אמר לעצמו בקול.
"לפני שאתה חוזר לספרים, רציתי לבקש סליחה." קול באס נמוך נשמע
בחדר.
מיכאל הביט סביבו מבולבל ולא ראה אף אחד בחדר. מוזר... הוא משך
בכתפיו. טוב, כנראה דימיינתי, חשב. קדימה, לעבודה.
"כאן, למטה, על יד הקלסר הכתום."
מיכאל הסתכל על הריצפה. ליד הקלסר הכתום של נורית, עמד איש
זעיר, גמד, עם כרס גדולה, חבוש קסקט.
"מה, מה זה, מה הולך כאן?.." מיכאל נבהל. "משהו בקפה?" הוא
הרים את ספל הקפה הריק והריח אותו. שום ריח חשוד. לא יכול
להיות שאני באמת רואה.... גמד?!
"אל תיבהל, אני לא עושה כלום." אמר הגמד וניסה לטפס על הקלסר
של נורית, כדי שמיכאל יראה אותו טוב יותר. הבטן הגדולה שלו
הפריעה לו וראו שהוא לא כל כך בכושר.
מיכאל הביט בו המום, לא מבין מה קורה לו. אני בטח מתחרפן. זהו.
מרוב לימודים אני מתחיל לדמיין דברים.
הגמד הסיר את הכובע מעל ראשו וניגב את מצחו, מתנשף. "חרשנית
רצינית הנורית הזאת, אה? חתיכת קלסר.."
עוד יאשפזו אותי. מה קורה פה? "מי אתה?" שאל מיכאל, לא מאמין
שהוא משתתף ברצינות בהזיה המשונה הזאת.
"סליחה, לא הצגתי את עצמי. אני נחום, או נחצ'ה, לחבר'ה. אתה
יכול לקרוא לי נחצ'ה, אנחנו מכירים כבר הרבה זמן." הוא התיישב
ישיבה מזרחית על שירטוט הכבד ותיפקודו.
"מכירים? אני רואה אותך פעם ראשונה עכשיו, וגם, לא כל כך בטוח
שאני באמת רואה." מיכאל קירב את פרצופו אל נחצ'ה, שנרתע מעט
אחורה.
"עכשיו מאמין?" שאל נחצ'ה.
"בקושי. אני בטח חולם ועוד רגע אני אתעורר על השטיח ויתברר לי
שאני מאחר לאוניברסיטה."
נחצ'ה קם וניגש לפלומת זקנו של מיכאל, הושיט את ידו ותלש שערה
אחת.
"אאוצ'!" קרא מיכאל והתרחק. "בשביל מה זה היה טוב?!"
"להראות לך שזה לא חלום. צביטה שלי הרי לא היית מרגיש."
מיכאל שיפשף את סנטרו. "טוב. נניח שאני מאמין שאני רואה אותך.
למה באת? אה, אני יודע, לעזור לי במבחן של מחר, נכון? יש לך את
השאלות?"
נחצ'ה הניח את כובעו על הקלסר וניענע את ראשו בשלילה. "סגרו את
המחלקה הזו. התברר שהיו הרבה קומבינות. גמדים התחילו לבקש
תמורה עבור השאלות, אז סילקו אותם."
"לא עזרה במבחן, אז בשביל מה אתה כאן בכל זאת?"
"לבקש סליחה, על כל הימי הולדת מגיל ארבע עשרה. כולם היו עבודה
שלי."
"לא הבנתי."
"אני אסביר לך." נחצ'ה הכניס את ידו לכיס מעילו הירוק והוציא
ממנו פנקס. "אחרי הברמצווה שלך, אני נכנסתי במקום ראובן, הגמד
עשרה המקורי שלך. הוא קיבל קידום לילד אחר, בגוואטאמלה."
"גמד עשרה? קידום? אני עדיין לא מבין כלום." מיכאל גירד את
ראשו בעייפות.
"תבין, יש מחלקה שנקראת גמדי עשרה, העבודה שלנו היא לשבש ימי
הולדת של ילדים מגיל עשר עד עשרים. עד הברמצווה היה אצלך
ראובן, שהיה מסתבר טוב, כי נתנו לו קידום תכף אחרי שלוש שנים
ואז אני נקראתי להחליף אותו. את האמת, לקח לי קצת זמן, אם אתה
זוכר ביום הולדת הארבע עשרה שלך, הרעיון הכי מוצלח שלי היה
שהסטריאו שקיבלת מההורים יישבר במשלוח. אני יודע, לא מבריק
במיוחד, וננזפתי אחר כך." נחצ'ה דיפדף בפנקס, "כן, הנה. גיל שש
עשרה, שם כבר השתפרתי."
מיכאל חשב קצת ואז נזכר. "אתה?! בגללך קרן גמרה איתי ביום
הולדת?!" שאל ברוגז. "וזה שהיא הלכה לסרט באותו ערב עם רמי, גם
בגללך?"
"נכון יצירתי? אל תשאל איזו מסיבה עשו לכבודי למחרת במחלקה."
נחצ'ה חייך וחשף שן זוהרת.
"אבל למה?? מה עשיתי שזה מגיע לי? לא הייתי ילד טוב?"
"אל תשאל אותי, אני רק מקבל את המינוי, לא מחליט עליו. יש
קריטריונים לפיהם בוחרים את הילדים, אבל מה שבאתי להגיד לך זה
סליחה ולהודיע לך שהמינוי שלי נגמר היום, ביומולדת העשרים שלך.
ולא רק זה, אלא ששמעתי שמסדרים לך גמד עשרים בדרגה גבוהה וגמדי
עשרים, תשמח לשמוע, זאת מחלקה נחמדה. מעכשיו ימי ההולדת שלך
יהיו הכי מוצלחים. כמובן, זה תלוי איזה גמד מקבלים. יש את
המתלמדים שהכי טוב שלהם זה עוגה טעימה, או מתנה שרצית, אבל אתה
מקבל את טוביה, ככה שמעתי, הוא ותיק כבר והדברים שהוא עושה...
אוח.... אתה כבר תראה."
"זאת אומרת שלא יהיו לי יותר ימי הולדת איומים? בלי תקלות,
תאונות, קטסטרופות?" מיכאל שאל שוב כדי להיות בטוח.
"בלי." נחצ'ה החזיר את הפנקס לכיס והרים את מכנסיו שנפלו מעט.
"אני צריך לחזור כבר. מחרתיים אני אצל ילדה בשווייץ, ואני צריך
לארוז בגדים חמים. שיהיה לך יום הולדת שמח."
"תודה." ענה מיכאל.
נחצ'ה ירד בקפיצה מהקלסר ומיכאל הביט בו הולך על השטיח, מגיע
לריצפה ונעלם.
אני לא יודע מה לעזאזל הלך כאן, חשב מיכאל, אבל אם זה
אמיתי...
הוא הביט בכל הספרים והדפים שעל השטיח והחליט ללכת לישון. אם
אני אתחיל להזות ככה מחר במבחן, זאת באמת תהיה קטסטרופה.

בשעה שש בבוקר הפלאפון של מיכאל צלצל להעיר אותו והוא כיבה
אותו. היום יום הולדת, נזכר. ונחצ'ה. כן, בטח, ראיתי גמד
אתמול. בדיחה טובה. חלום או הזיה או לא יודע מה זה היה, אבל
עדיף לא לספר לאף אחד, או שיחשבו שהשתגעתי.
מיכאל קם מהמיטה ואסף את כל הספרים והקלסרים שהיו על השטיח
והכניס אותם לתיק. הוא התקלח והתלבש, שתה כמה לגימות מהקפה
ונסע לאוניברסיטה, מריץ בראשו את כל מה שלמד שוב ושוב.
בשעה שמונה נכנס לכיתה עוזר המרצה וחילק את מחברות המבחן. כולם
היו במתח ומיכאל הרגיש שכל החומר שלמד הופך לו לסלט אחד גדול
עם רוטב סמיך, שכבר לא ניתן להפריד אותו.
הלך עליי, חשב.
הוא פתח את המחברת והתחיל לענות על השאלות. לרגע התבלבל כשסיים
לענות על השאלה הראשונה, כי נראה לו שהיא הייתה קלה מדי ובטח
הוא לא הבין נכון, אז עבר לשאלה השניה וגם עליה ידע לענות.
משאלה לשאלה הוא שמח לגלות שהוא יודע את כל התשובות הנכונות
ולא הבין איך קריסטוף המרצה הקשוח נותן מבחן גמר אווילי שכזה.
כעבור שעה מיכאל סיים לענות על השאלה האחרונה ואפילו לא טרח
לבדוק שוב. הוא ירד במדרגות והגיש את המחברת לדרור, עוזר
המרצה, שהביט בו בפליאה ושאל בסימני ידיים - סיימת?
מיכאל הנהן ויצא מהכיתה. הוא התיישב במסדרון והוציא מהתיק שלו
ספר אחד. הוא לא היה צריך אפילו לבדוק. הוא ידע שכל התשובות
שלו נכונות. כנראה שהפעם למדתי טוב, לשם שינוי, חשב. והמבחן
הזה באמת היה מגוחך.
מיכאל המתין לנורית, חברה ללימודים, שהשאילה לו את הקלסר שלה.
אחרי ארבעים דקות היא יצאה מהכיתה בפנים עייפות.
"היי מיכאל." היא ניגשה אליו. "הוא ממש הגזים, קריסטוף. מה זה
המבחן הזה?!"
"כן, אני יודע. לא מתאים לו, קל מדי."
"כן, ממש קל." היא נאנחה. "מאיפה הוא הגריל את השאלות האלו?
אפילו על שאלה אחת לא עניתי תשובה מלאה."
"רגע, את רצינית?" מיכאל לא הבין. "היה לך קשה?"
"מה קשה, אני לא עוברת את המבחן הזה בכלל." ענתה מצוברחת.
מיכאל שתק. אולי רק לה היה קשה. לא יכול להיות שלכולם לא היה
קל כמו לי. מה, זה המבחן הכי אידיוטי שהיה אי פעם.
דלת הכיתה נפתחה ועוד סטודנטים יצאו החוצה, מדברים בקול רם,
מיכאל הקשיב למה שהם אומרים. כולם התלוננו על הקושי השערורייתי
של השאלות.
"טוב, אני צריכה ללכת." נורית סידרה את התיק על כתפה. "מה עם
הקלסר שלי?"
"כן." מיכאל פתח את התיק שלו והוציא ממנו את הקלסר הכתום,
ונזכר בנחצ'ה. לא, לא יכול להיות... זה היה חלום. הזיה פרועה
בגלל השעה המאוחרת ועודף לימודים. זהו. פשוט למדתי הרבה, בגלל
זה הצלחתי לענות על השאלות. מיכאל הגיש לנורית את הקלסר שלה.
"תודה." אמר לה.
"מקווה שזה עזר לך." היא פתחה את הקלסר. "אני חייבת לבדוק את
התשובה של שאלה חמש. הסתבכתי שם באופן קשה ביותר." היא בהתה
בקלסר והרימה ממנו משהו. "מיכאל, מה זה, התחלת לשחק בבובות?"
היא הושיטה למיכאל את האצבע, עליה היה מונח קסקט שחור קטן.
מיכאל לקח אותו ממנה. זה באמת קרה?.. הקסקט של נחצ'ה. באמת
ראיתי גמד אתמול. " לא, זה סתם, של אחותי."
"כן, בטח." נורית חייכה. "טוב, אני זזה. ביי בינתיים." היא
התחילה ללכת ואז הסתובבה שוב. "היי, כמעט שכחתי, מגיע לך מזל
טוב! היום יום הולדת, לא?"
"כן, תודה!"
היא נופפה לו להתראות בחיוך והלכה.
מיכאל נותר עומד במסדרון, מסובב את הכובע הקטן על אצבעו.
"בוא'נה טוביה, שיחקת אותה."