העולם.
תמיד תמיד זה היה קורה לי..
כשהייתי נעצרת לרגע ומנסה לחשוב מי אני
ואז עושה כאילו אני לא מבינה כלום,
רק כדי לשמוע מכל מי שמסביבי את המחמאות האלה..
זה היה עושה לי טוב.
החיוך המסימקאי הזה, התמים הזה.
משחקת, הכל משחק.
כאילו רוצה להוכיח משהו למישהו.
כל כך חוששת מהמעידה הזאת.
יודעת שהיא תגיע ואפילו מחכה לה..
כמו ריגוש.
ובין לבין הייתי מחפשת את עצמי.
לפעמים לא מבינה והכל מסתבך לי פתאום.
לפעמים אפילו מתעטפת בעצמי ובוכה.
תוהה..
תוהה על הכל.
תוהה על החיים שלי,
תוהה על האהבה שבי... על מה שהספקתי או לא הספקתי ועל מה שאני
עלולה לפספס.
תמיד הפחד הזה מהתחרטות.
מפחדת להתחרט על שפיספסתי משהו.
כל הזמן במחשבות.
מחשבה אחת עצומה שקוראים לה דיכאון.
ממשיכה הלאה, כאילו כלום..
זו חן.
השמחה! כולם הרי אוהבים אותה.
זו חן.
האופטמית, שתמיד מצחיקה את כולם.
זו חן.
ש... שאי אפשר לדכא, שאי אפשר לערער.
הרי היא תמיד מוציאה אנשים מהמאורה הזאת החשוכה שממנה ממשיכים
רק לצד האפל של העצב בבועה הזאת... חיים.
לא!
אולי זאת לא חן...
לפעמים חן לא שמחה, לפעמים היא לא אופטימית.
לפעמים היא גם שונאת, החן הזאת המצחיקה.
מה לעשות.
אולי בסופו של דבר אוהבים מישהו אחר.
אולי אוהבים משהו שאני עצמי לא שלימה איתו.
כבר לא אכפת לי את מי הם יאהבו, אני רק רוצה להיות בטוחה שאני
אני.
תמיד. |