בהליכה שלי מבית הספר, בדרך המקוצרת שלי, ראיתי חתולה אפורה עם
פסים שחורים והרבה חתולים קטנטנים צמודים אליה, יושבים מתחת
לשיח קוצני. אבל בדיוק כשהיא ראתה שאני מציץ עליהם היא התמקדה
בי במבט מכווץ, ובמהירות הפניתי את מבטי בחזרה אל המסלול.
כאילו שלא איכפת לי. אז הבנתי שהיא כנראה ממש רוצה להגן על
הקטנטנים.

אני לא יודע אם עשיתי את זה בגלל שאני רגיש, ואני לא. אבל יום
למחרת, בהליכה שלי מבית הספר, עברתי שוב פעם בדרך המקוצרת, כדי
לראות מה שלום החתולים הקטנים. ואז, כשהגעתי לשיח, הם כבר לא
היו שם. גם אמם לא. עשיתי מבט מהיר על הסביבה וראיתי תזוזה
מהירה בשיח שהיה די רחוק. הלכתי אל השיח ומצאתי את החתולה
שוכבת בשלולית דם, די גדולה. ראיתי פחית קולה מחוצה תקועה
בפיה, והרבה עפרונות משופדים בבטנה. לידה מצאתי הרבה סיגריות
מכובות ועליה הרבה כתמים שחורים, התפלאתי מזה שהיא עדיין עוד
בחיים. היא זזה, לאט, אבל זזה.

הלכתי, ולא סיפרתי על כך לאף אחד.

יותר מאוחר באותו היום, בשעה שמונה אבל בשעון חורף, כך שזה היה
מאוד חשוך, כמו תשע בשעון קיץ, הלכתי לאותו הפארק לפיפי קצר עם
הפינצ'ר שלי. כשהגעתי, אפשר היה לראות רק שחור. שמעתי קולות של
שני אנשים מדברים. אחרי כמה דקות של ראייה משתפרת, ראיתי איפה
הם נמצאים והלכתי יותר קרוב אליהם, איפה שהם לא יראו אותי, כדי
לשמוע אותם טוב יותר - זיהיתי קול של אחד מהם.

זה היה יאיר בלוך. אח של יניב, מהכיתה. זיהיתי אותו מהפעם
שהסתובבתי עם יניב בפארק הזה. ראינו שמישהו מרסס את הספסל
בספריי, ויניב אמר לי שזה אח שלו. הוא בא אלינו אחר כך ואמר
לנו לא להלשין.
"אתה בטוח שהוא לא יגרש אותנו מבית ספר?" שמעת את יאיר אומר.
"לא נראה לי שהוא ידע שזה אנחנו. הוא לא מכיר אותנו מספיק טוב
כדי לזהות אותנו ברחוב." אמר החבר שלו.
"כן אבל אני חושב שהרגנו אותה, אתה לא חושב שהוא אפילו לא
יישאל?", ולפתע, דממה.
"ילד!" יאיר צעק לי, התחלתי לרוץ והחלקתי על הדשא הרטוב,
הממטרה השפריצה על פניי. הסתובבתי אליו.
"את' החבר'הזה של אח'שלי לא?" חיבר את המילים.
בלעתי את הרוק ולחשתי "כן."
"אז חסר לך אם תלשין עליי, אני סומך עליך." ונתן לי בעיטה קטנה
ברגל.
קמתי. קראתי לכלב שלי.

הלכתי, ולא סיפרתי על כך לאף אחד.

יום עבר. ואחריו עוד יום. ואחריו עוד יום. כמו הנחש ב"סנייק"
שמשיג עוד ועוד נקודות.ביום חמישי יניב מהכיתה - אח של יאיר,
בא אליי בהפסקה הראשונה, רותח מזעם. הוא דחף אותי בכוח לאיזה
עץ. "מי אתה חושב שאתה? סופרמן? בגללך העיפו את אח שלי
מהתיכון!" וזז המון עם הידיים. אמרתי שזאת לא אשמתי, ניסיתי
לפחות - בהרבה דרכים, אבל אף אחת לא עבדה בעצם. יניב התעלם
ממני ורק המשיך לקטר על אח שלו, ועל כמה הוא מסכן עכשיו.
האמת שהתחלתי לרחם עליו גם קצת.

בהליכה שלי מבית הספר, בדרך המקוצרת שלי, ראיתי את אח של יניב
יושב על הדשא עם שחור מסביב לעיניים, והרבה חתולים קטנטנים
צמודים אליו, יושבים מתחת לספסל מקושקש בספריי. אבל בדיוק
כשהוא ראה שאני מציץ עליהם הוא התמקד בי במבט מכווץ, ובמהירות
הפניתי את מבטי בחזרה אל המסלול. כאילו שלא איכפת לי. אז הבנתי
שהוא כנראה ממש רוצה להגן על הקטנטנים.