נעים לי. חמים כזה. תמיד אומרים שקר לך במצב כזה, אבל די נעים
לי. גם אין זבובים. האוויר פה תמיד כל כך מלא זבובים ביום
ויתושים בלילה, והזמזום שלהם יכול לגרום לך להשתגע, אבל דווקא
עכשיו הם לא באים. הייתי חושב שהדם ימשוך אותם, אבל לא.
זה לילה יפה. הירח מלא, השמיים זרועי כוכבים. פה זה לא כמו
בערים הגדולות, שכל האור מהבנhינים ופנסי רחוב ושלטי נאון
מפריע לך לראות את הכוכבים. פה, ליד יריחו, השמיים נקיים. הנה
אוריון, ובזווית העין אני קולט את הדובה הגדולה. אם הייתי יכול
להזיז את הראש, בטח הייתי מזהה עוד.
בסך הכל, זה לילה ממש יפה. רומנטי כזה. והעובדה שאני גוסס, או
אולי כבר מת, לא ממש מצליחה להרוס לי את זה.
רטוב לי קצת, שם מאחורה, מעל אוזן שמאל. רטוב דביק כזה. מדי
פעם תוקפת אותי סחרחורת נעימה כזאת, וזה כמעט כמו להיות מסטול.
מחחת לשריקה של הרוח והרחש הסטטי של הקשר, אני מצליח בקושי
לשמוע את קריס קורנל שר  you gave me a life, now show me how
to live. אני לא יכול שלא לחייך.
איבדתי את תחושת הזמן. לגמרי. יכול להיות שאני כאן, ככה, מספר
דקות, ויכול להיות שעברו שנים. וזה בסדר, די טוב לי ככה. לשכב
לי על מגדל שמירה בפאתי יריחו, להסתכל על השמיים, לנשום את
האוויר הקריר לשם שינוי.
האמת, שאני קצת כועס עליה, על  יריחו. כבר יותר מחודשיים אנחנו
נפגשים כאן ערב-ערב, כמו זוג מאהבים בסתר. אנשים אחרים מהפלוגה
היו הולכים מכות כדי לעלות גל"ב מדי פעם, ורק אני מתעקש לעלות
כל ערב למגדל.
היה לנו מין הסכם סודי כזה, לי וליריחו. אני מגיע כל ערב, שומר
עליה, מוודא שהכל שקט, מבליג על הזבובים והיתושים והחום
המזדיין הזה, והיא בתמורה.. טוב, היא בתמורה גם שומרת עלי. לא
שולחת אנשים רעים עם רובים, לא עושה יותר מדי רעש. זה היה הסכם
טוב, הוא עבד. ועכשיו יריחו הפרה את ההסכם שלנו, ואני שוכב כאן
עם חור מדמם בראש ומחכה שמשהו יקרה.
בסופו של דבר, יגיע מישהו להחליף אותי, ואז יתחיל בלאגן.
פתאום הכל נורא ברור לי, כשאני שוכב לי ככה. אולי לקראת המוות
אני מפתח חוש שישי. אני יודע בדיוק מה יהיה. יהיו צעקות, יהיו
הקפצות, יהיה תאג"ד ופינוי לבי"ח. אולי זה יהיה במסוק. אף פעם
לא טסתי במסוק. מעניין איך זה. יגיעו כל מיני אנשים עם כל מיני
דרגות על הכתפיים, ויהיו סריקות, ומרדפים, ושטויות כאלה. אולי
ימצאו משהו, או מישהו, אולי יהיו יריות, ועוד כמה אנשים ימותו.

יהיו ועדות, ותחקירים, וקצינים בכירים יצעקו על קצינים פחות
בכירים שיצעקו על קצינים בכלל לא בכירים. מתישהו שני אנשים עם
פנים חמורות סבר מקצין העיר יגיעו אליי הבייתה. אולי לא יהיה
אף אחד בבית? תמיד תהיתי מה קורה אם אין אף אחד בבית כשהם
מגיעים. מה, הם ישבו על המדרגות וישחקו טאקי עד שאמא שלי תחזור
מהקניות?
יהיו טלפונים. למשפחה, אחרי זה לחברים, אחרי זה לסתם מכרים,
אחרי זה לאנשים שאני אפילו לא זוכר את השם שלהם.
אחרי כמה שעות אנשים שמעולם לא הכרתי ומעולם לא אכיר יקבלו
הודעת SMS בפלאפון: 'חייל צה"ל נהרג הערב מירי של צלף פלסטיני
בפעולה באיזור יריחו'. כמובן שהם יכתבו שזו הייתה פעולה. זו
חייבת להיות פעולה, לא? צה"ל הוא צבא שפועל. הם לא יכולים
לכתוב: 'חייל צה"ל נהרג הערב מירי של צלף פלסטיני בזמן שסתם
עמד איפושהו'.
באותו הזמן יפיעו המבזקים הקטנים האלה, בכל הפורטלי חדשות
באינטרנט. אנשים שישבו מול המחשב כדי להוריד פורנו או לבדוק
אימייל פתאום יתקלו בידיעה שתהיה דיי דומה לזו בפלאפון, אבל
קצת יותר בפירוט. מעל הכותרת תהיה תמונה של איזה חייל גבעתי
בעזה שצולם לפני שלוש שנים, ומתחת לתמונה יהיה כתוב בכתב זעיר:
'ארכיון. (צילום: רויטרס)'.
אנשים שממש לא מחוברים לעולם יקראו על זה רק בעיתון למחרת.
סביר להניח שעד אז השם שלי כבר יותר לפרסום. אז תהיה כותרת
גדולה בעמוד הראשון, שתמשיך לכתבה בעמוד השני. אולי ימצאו
איפושהו תמונה שלי מהטירונות. אולי אני אפילו אחיייך שם. יכתבו
תגובות של  'גורם צבאי בכיר', של חברים מהגדוד, אולי של אמא
שלי שתגיד כמה שהיא בהלם, ותספר איך תמיד אמרתי לה לא לדאוג,
שאני לא עושה שום דבר מסוכן ולא יקרה לי כלום. אנשים יקראו את
זה וינידו את הראש בצער וישאלו את עצמם איך הילדים יכולים לשרת
בתופת הזאת יום אחר יום ואז להתקשר הבייתה ולהגיד שהכל בסדר.
הם לא יבינו שאמרתי לאמא שהכל בסדר ושלא תדאג כי גם אני לא
דאגתי. זו יריחו, אני מכיר אותה.
יכתבו הרבה דברים. יהיו גם הרבה דברים שלא יכתבו. לא יכתבו על
ערימת בדלי הסיגריות שנמצאה במגדל, ועל הדיסקמן שמצאו לבסוף,
עדיין מנגן את קריס קורנל, על החול למטה. לא יכתבו על זה שמשום
מה, לפי המצב שבו גופת החייל נמצאה, נראה שכשהוא נורה, הוא עמד
עם הגב לכיוון הגזרה שעליה היה אמור לשמור.
תהיה הלוויה. הלוויה צבאית. נחלים של ירוק יזרמו אל כיוון בית
העלמין. אנשים יעצרו, יכבו סיגריה, ישימו כומתה על הראש
ויכנסו. יהיו טירונים מהגדוד שלי שמעולם לא הכרתי שידברו בינהם
על כמה שחבל ועל איך שהם מתים להכנס כבר בערבים הבני זונות
האלה. עמוק בלב הם ישמחו שעכשיו הם בהלוויה במרכז הארץ במקום
לעשות בוחן מסלול בבסיס.  כמה חברה מהפלוגה שלי יבכו קצת. פעם
לחיילים היה אסור לבכות. היום מותר להם.
המפקד שלי מהטירונות, שפעם קרא לי סמרטוט עלוב ואמר שהוא
מתבייש שאני במחלקה שלו, יחבק את אמא שלי ויגיד שעוד מהיום
הראשון הוא ידע שאני אהיה חייל מצטיין.
המג"ד שלי יעלה, וידבר עליי במשך שלושים שניות, ואז עוד שש
דקות על הנחישות של צה"ל והלחימה בשטחים.
אבא שלי יאמר קדיש, בקול רועד. הכיפה תיראה מוזר על הראש שלו,
לא שייכת.
יהיו כל מיני בנות יפות מהשכבה שלי בתיכון, חלקן משוחררות כבר
מזמן. הן יבכו קצת, כי הן תמיד בוכות בהלוויות. ביחוד הלוויות
של חיילים. אחת מהן, סיגל, תיזכר באותו הערב שפעם ישבתי לידה
במועד ב' בתנ"ך, ואז היא תבכה עוד קצת. זו פעם ראשונה שמישהו
שישב ממש לידה נהרג.
יהיו עוד כל מיני אנשים מהשכבה שלי, והם יפגשו עוד אנשים
מהשכבה שלי, שלא ראו הרבה זמן. אחרי ההלוויה הם ילכו ביחד לשבת
על קפה וסיגריה, יעלו זיכרונות, יצחקו. רובם יזכרו את הערב הזה
בתור היום הכי נחמד שהיה להם כבר הרבה זמן.
כשירו את מטחי הכבוד, כולם ירעדו, אולי יחניקו צעקה קטנה.
אחותי הקטנה תשאל אם אני בגן עדן עכשיו, וכולם יסכימו אחר כך
שזה היה הרגע הכי עצוב בכל העסק הזה.
מישהו ילחץ לדוד שלי את היד, וישתתף בצער המשפחה. אחרי זה הוא
יחליק לו ליד איזה כרטיס ביקור, ויזכיר דרך אגב שהוא מאיזו
חברה שמפיקה ספרי זכרונות להרוגים. אפשר לעשות את זה אפילו על
סידירום. אינטרקטיבי. דרך נפלאה להנציח את זכר הנופל. תתקשר
אלי.
המנהל של התיכון שלי ימהר להוסיף אותי לאנדרטת החללים שנמצאת
בחצר הגדולה. הוא מאוד גאה באנדרטה הזאת. הוא יחפש תמונות שלי
מכל מיני טיוליים שנתיים ואירועים של התיכון יגלה שהוא לא
מוצא.
ותהיה שבעה, ויהיה גילוי מצבה, ויהיו אזכרות, ואנשים ימשיכו עם
החיים שלהם.
זה לא מפריע לי, כל זה, כל הצביעות והטקסיות וכל השטויות האלו.
אני גם לא מפחד למות. לא רוצה, אבל כבר לא מפחד. הדבר היחיד
שמעציב אותי, זה שאחרי שהדם יתייבש והתחקיר יכתב והגופה תתקרר
והקבר יכרה, ישאר לו מגדל שמירה אחד מיותם, ולא יהיה אף אחד
שישמור על יריחו שלי.