"יאללה בלאגן" נשמעה צעקה מחרידה ולאחריה קול פיצוץ אדיר.
חלונות האוטובוס התנפצו בו ברגע והאוטובוס וסביבתו הקרובה
התמלאו בפרחים צבעוניים מכל הסוגים.
בקדמת האוטובוס שכב ללא רוח חיים צעיר לבוש שרוואל לבן וחולצת
טריקו שעליה המילים "עשו אהבה לא מלחמה" באדום. בגדול.
רוב יושבי האוטובוס עדיין ישבו, היה ברור לכולם מה בדיוק קרה,
זה היה עוד אחד מפיגועי האוטובוס של הדור החדש, פיגועים למען
השלום, פיגועים עם מטרה ברורה אחת - להביא אותו ומהר, פיגועים
של דור שלם שראה רק דם ובלאגן מהסוג הרע, הם כבר לא צועקים את
שמו של האל, הם אפילו לא נלחמים בשמו יותר. כמו בפעמים
הקודמות, גם הפעם, לא נפגע איש, זאת לא הייתה הכוונה בפיגועים
האלו, פיגועי הדור החדש באים לעורר מודעות אצל הנפגעים
הישירים, להראות שיש כאלו שעדיין אכפת להם.
הצעיר ששכב על ריצפת האוטובוס היה עוז אפרתי, קיבוצניק ממרכז
הארץ, יוצא יחידה קרבית שקיבל על עצמו את המטרה עוד בהודו שנה
שעברה במהלך טיול עם אורית. הם פגשו בבחור ישראלי מקסים שהסביר
להם במהלך 3 לילות על התוכנית שלו להביא את השלום... "במהרה
בימנו" הוא תמיד הוסיף.
עוז התנדב מיד, אורית לא ממש קנתה את כל הסיפור מיד אבל בסופו
של דבר השתכנעה גם היא שצריך להקריב למען דור ההמשך. עוז לא
הסכים אף פעם שתצטרף לפעילים באופן ישיר, אלה תפעל למעל המטרה
בדרך עקיפה. לפי התוכנית עוז לא היה צריך למות באותו יום.
לאחר 45 דקות של פקק תנועה בינוני, כך דווח גלגלץ, התפנה הרחוב
הראשי והחיים חזרו למסלולם.
נפגעי ההלם שוחררו לביתם עוד באותו ערב והודעה רשמית של אדם
מוזר שהתקשר מהודו לקחת אחריות חתמו את אירועי היום המוזר.
בכותרת הראשית של היום למחרת היה כתוב שאחד מבכירי הממשל
האמריקאי שהגיע לביקור, התאהב במנחת תוכנית הבוקר שבא התארח
באותו יום - החתונה כך היה כתוב, באפריל בשנה הבאה.
בפינה השמאלית למטה, בקטן, צוין פיגוע השלום החמישי במספר
שהתרחש אתמול, את שמו של ההרוג היחיד שכחו להזכיר.

לילד היא תקרא עוז.