עצרתי את האוטו מול השער המחליד
אני ואבא יצאנו ממנו, פעם בזמן לא מוגדר
מחליטים, הולכים לבקר את סבתא.
אנחנו עוברים במה שאני מכנה כ :
האמפיתאטרון של המתים.

צמוד לכניסה לקבוץ נען, נמצא
בית הקברות שסבתא שלי נחה בו.
הקברים מסודרים בחצאי מעגלים
בשיפוע, כשלמטה שממה וישימון
הגענו לקבר

שני קקטוסים, כמה אבנים ועציץ עם
פרח נבול, עטרו את מיטתה של סבתי.
אבל אבא התחיל לתכנן בקול רם שבביקור הבא
הוא יביא לה שני עצי דקלים יפים
אני דווקא חושב שסבתא תעדיף עצי פרי.

הישרתי מבט אל מיטת הבטון של סבתא
לא ניראה לי הכי נוח לישון שם
סבתא היא אישה שברירית למראה
אבל היא לא מהאנשים שיקטרו
אבא משקה את הבטון והקקטוסים

אבא משקה את הבטון ואת הפרח הנבול שבעציץ
אני מרגיש משהו מדגדג ברגל ונבהל
עשיתי צעד פזיז אחורה ונפלתי
מצאתי את עצמי שכוב על מיטה משיש
התחלחלתי מהמחשבה ששם ישנה סבתא של
מישהו אחר

אבא ואני הלכנו לעבר השער
חשבתי לעצמי שהנה זה תכף נגמר
אישה שם הייתה  מהלכת בקשישותה
בין המצבות
אבא אמר לה כבדרך אגב, שאנחנו מבקרים
את ציביה גינזבורג, "אימא שלי, סבתא שלו"
היא הנהנה בשתיקה

"מכירה?"
"כן, מכירה"
הרוח שרקה בינות  לעצים
הייתה זו רוח שרבית חמה
"אני באתי בשביל הבן שלי, צעיר היה,
טייס..."
אבא שאל אם הבן שלה נהרג במלחמה
היא לא ענתה, אולי לא שמעה

בדרך הביתה אני ואבא שומעים גלגל"צ
ומדברים על דברים חסרי חשיבות
שנינו בלב חושבים לאן אבדה ההגינות
ואיפה ההגיון באמא שקוברת את הבן הטייס שלה
אבא נזכר שהוא גם יכל להיות שם, במקום שלה
שר לי שיר ערש, מכסה אותי בחול
מכבה את האור עם בטון

אחר כן הוא היה משתחווה לקהל
באמפיתאטרון  של המתים
ולא היו שום מחיאות כפיים
או קשקוש עצמות ושינים
מכל שורות הקברים התהדהדה לה שתיקה
הוא היה משקה את הקקטוס לידי
ומחכה לקיץ שיפרחו עליו פרחים
ויגיב השרב,

שיהיה לו עם מי לדבר
שיהיה לו למי לספר
שתהיה לו סיבה להשאר