היא מנהלת מאבק תמידי נגד כל מה שעומד מולה, בין אם אלו אבני
חצץ שרצוי להעיף או לדרוך עליהם בכח, בין אם התינוקת של השכנה
מלמטה ישובה לה על המדרכה לטושת מבט תמים, וכמו מבקשת ממנה
לתחום את גבולותיה מחדש בכר הדשא הסמוך. אבל זו לא כל ענת. אף
לא על רגל אחת. זהו רק קצה קצה של נפשה התאומה של תהום הנשייה.
ענת היא כל הגוונים שיוצרים לבן - כלום מלא בכל טוב ורע ולא
נורא. (מתחכמת... גם ענת. אז מה ?).
היא גם קובעת, מתוך הצהרה יהירה לא בשלה, שהיא יודעת פחות או
יותר את כל שלו היא זקוקה. מה שבטוח הוא שיש לה די שכל בשבילה
ובשביל חיית המחמד שלה. שלולית היא כלבה חביבה. יש בה מעט חן
והרבה כתמים אפרפרים שיוצרים חמלה. קצת כנועה ומתרפסת ומוחה
בבכי חנוק על שמה. מר גורלה. אכן.
בנוסף, ענת מביכה וטרינרים. זה סוג של תחביב שאיש מלבדה טרם
הספיק לאתר (או לפחות לדרוש זכויות יוצרים מ"העמותה לעידוד
הרפואה האלטרנטיבית בקרב החי").
היא תמיד תדע יותר מאנשי המקצוע האלה. הלימודים ייבשו ואידו כל
חלקה טובה אצלם שם בראש - זו חוות דעתה המוסקת מן הפרט, ד"ר
חביב שמו, אל כלל הדוליטלים. אז אל תזריק לשלולית את הרעל הזה
ומותר לך גם לחייך.

אם עופר היה כותב קטע הבא לתאר את הדמות הזו ששמה ענת, הכול
היה נראה ומתוך כך אף מרגיש כאן לגמרי אחרת (כולל תפאורה,
ניחוח, ליהוק, תלבושות, זמן , מקום וכל דבר מה אחר המקושר
למערכת החישה).
רק כדי שתרדו לסוף דעתי הצולעת, אגיש בפניכם צלע נוספת (או
אולי צדודית אחרת של ענת - אחת בעלת אור רך יותר, אוהד, ותרני
ושטוף מבט פנימי כמו זה שלי, רק סלחני פי אלף ) :

עופר מהרהר בענת ומעצב אותה בליין פיוטי חדש.
אצלו זו שעת בין ערביים גם כשהחמה מככבת לה במרומי רקיע וכל
שעולה בראשו מעתה ועד עולם הוא מבטה המצטעף של ענת אל מול שמש
יולי קשת לב.
כי לענת יש שיער שחור חלק וארוך. לעופר אין. לענת יש עיניים
ולעופר יש גם. אבל לא שחורות יוקדות. קומתה של ענת תמירה. עופר
נראה כמו פרסומת לגשמיות - תמצית הדונטס ... וכן הלאה...
ומתוך השוואה ניגודית זו, אחת לאחת , אחד לאחד, מעמיק עופר את
חיבתו לענת ומתחיל לקשט את תוכה כברה ולהעלות על נס עם לא מעט
סוכר, את הדרה של בחורה, שאם תישאל דעתי אינה אלא רק בת עשרה
גאוותנית. נערה כחושה וחסרת דעה לעת זו לפחות.
אז הנה, ובכל זאת, תוצאות "בדיקת העיניים" של עופר, כאשר
האובייקט המודד את איכות התצפית כולל צילינדר, אינו אלא חביבת
הקהל הצופה (כמיהת יחיד). הוא מדמיין את רחשי נפשה בדרכה
הביתה, מדרום לצפון :

אז היא נוסעת ככה, על דעת עצמה, בחמש בבקר לפנות יום. חוזרת
משעות יפות. מאריכה את מסלולה לכיוון פרדס חנה במקום לפנות
לצורן והכול מרהיב בשוליה ומול פניה הנוגות, מסביר חיים כמוה.

נוף השרון מתחבר לכביש החוף ואפילו חדרה, על שני ארובות נחיריה
האימתניים, נראית כמו אישה מאוהבת. ראות נפלאה וריאות פקוחות
רעננות גומעות מן הים התכול כחול הזה תמונה חדשה וניחוח טרי.
היא ילדה מוזרה ונפלאה. מאריכה את דרכה במתכוון כדי לא לסיים
את חווית הלילה, שכבר מאליו החל מתנדף לו בשעה האחרונה, מבלי
לשאול ולתאם עמדות עמה, עוד בטרם ייעלם ויעניק לה פרס ניחומים
: זריחה יפה, תוגתית, מלטפת עיניים לאות ורגועות. כמו
הקליינטים של אימא של עופר לאחר טיפולי השיאצו שלה. טוב יותר
בעצם - שהרי על מופע זה, אין איש משלם...
היא כולה גחמה של רגע. ההיגיון העומד מאחורי מעשיה הוא שלה
בלבד ואין אפשרות להביאם לכדי הגיון אחר.
בחדות מסחררת, עולה בה מחשבה שנדלתה ממעבה העומק הצורב, כי אם
תמות עכשיו חלילה מתאונה של דרכים או מכל פגע אחר, איש לא יבין
את פשר נסיעתה לפרדס חנה ויועלו השערות וסיפור סיום חייה
ייוותר סתום  לעולמי עד.
אלא אם כן, יש אחד בעולם לפחות היודע את נימי נפשה הצמאה - את
תשוקתה לזרימת הדרך, לצלילים הנובעים מן המשדר, להלך המחשבות
המלטף במן שחר שכזה שבא אחד לאלף. אז היא לא רוצה למות. כי אין
אחד כזה עדיין וגם כי יש לה עוד כמה הגיגים שעשויים אולי
לעניין איזה אחד. דוגמת עופר, הבחור השקט, שפרט הלילה על
הגיטרה במדורה בחוף ניצנים והביט בה כמו הייתה לו שירת הים
ממש.

עופר מחשיב את קיומו פי אלף. כי מתוך דמיונו עולה הידיעה
הבהירה כי הוא זה בעצם המחזיק את ענת בחיים. הוא הכוח המניע את
היצור האצילי הזה וכל שהוא משער הוא בגדר אמת צרופה מתוך הכלל
הברור כי לכל אחד אמיתותיו ולכן אין מנוס מלסבר את אוזניה של
הנערה העלומה הזאת כי על כל אדם להיחשף לאמת על מנת להיות איש
וכל אדמה צריכה לשתול בחובה שתילי כנות למען תצמח להיות אישה.
קשקשן לא קטן. ניתן לומר - להטוטן ! מלהטט בו ובה ובי גם.

אז נשוב אליי מעט כעת, אל ענת דרך עיניי שלי:

ענת חלפה לה על פני אותם נופים בשעה מוקדמת מתוך תכנון פרקטי
גרידא להגיע לביתה ולישון. העייפות מזיקה לה והיא עצבנית, לא
פלא שטעתה ולא לקחה את הפניה לצורן, מקום מושבה. כעת, בעצבנות
אותנטית, מתנהלת לכיוון הסיגריה שהנה תכף תדליק ברמזור הבא
והוא לא בא האדום והיא לוקחת את זה אישית והיא לא רגועה. היה
שם איזה תת אדם במדורה בחוף ניצנים שלא הוריד ממנה עין וגמע
אותה כמו הייתה איזו ואזה מצודדת בחנות עתיקות ורק בדק כיצד
יוכל לשים זר של סיגליות בתוכה. אולי קראו לו עופר ואולי הוא
חשב שהגיטרה שלו היא כמו החליל של זה מהמלין. חיוך דפוק מתדפק
על דלתה האטומה הרמטית. שלולית תלך מחר עם אימא לוטרינר כי ענת
כבר מיצתה את היממה הזאת. בא לה למות. הכל כאן לגמרי מיותר.
שוב ירוק ועוד בקר והנה זיהום האוויר והלחות המעיקה של הים.
אותו הים ואותו היום ואותה ענת ואותה כלבה המייבבת ללא שום
טעם, מטרה היא תכלית.

אז מי צודק מבין כל העיניים? מבין כל התצפיות כולם ? עופר
המאוהב השטוף? אני המספר הכל יודע? אני המספר הכל - יודע כלום?
ענת? שלולית?  כביש החוף מדרום לצפון? נחיריה של חדרה?
טוב. המתודיקה הדידקטית עושה לי רע.
אני הולכת להאכיל את שלולית. גם אחלוט לה קמומיל ואשקה אותה בו
קלות על מנת שתירגע קצת הכלבה .