היא נכנסה עם המגש ביד. היספנית. מבטא כבד. מחייכת. הניחה את
המגש על השולחן הקטן בפינה. התרחקה צעד אחד לאחור. עדיין
מחייכת. ממתינה. שואלת האם הכל בסדר במבטא המצחיק של מי שרוצה
נורא להיות אזרחית. ממתינה.

שוכבת עלי. בבגדיי. מחליקה את המגבת העבה שכיסתה אותנו כדי
שאוכל להריח אותך עמוק לריאותי. הפנים שלך קרובות מידי ואת
מטושטשת. מחייכת באי בהירות. מנשקת את שפתי שאינן משיבות
לשאלות הקטנות הקבועות שלנו. אתה אוהב אותי? נושכת אותן.
בעדינות. מנסה להעיר אותן. אתה רוצה להיות איתי עכשיו? הן
נמתחות לצדדים. את מצליחה לגרום לי לחייך. מתכרבלת בין זרועותי
ששומרות על חום גופך. אדים עולים מאיתנו. עורך עוד לוהט
מהמקלחת. מחייכת באושר זמני.

עולה לדוכן. שלוש מאות איש ישובים בשורות ישרות. קנקן מים לפני
כל אחד ואחת. מקצוענים בארגון. הצ'רמן מציגה אותי ומחייכת חיוך
מקצועי. נסוגה צעד אחד לאחור. ממתינה. משליכה הס בקהל. חלק
מהאנשים אוחזים בעטים החדשים שקיבלו ומציבים חודם על הפנקסים
המבהיקים. רובם בוהים אל ריבוע הטקסט המרצד מאחורי. מילים. אני
מחייך בלי מודע. מנסה לתפוס את ההתחלה, משוטט במחשבה מחפש.
מילה ראשונה, משפט ראשון. בינתיים מחייך. הם ממתינים.

נביחות מקדמות את פני כשאני קופץ שתי מדרגות בכל פעם. בסך הכל
קומה אבל אין לי סבלנות לטיפוס. תמיד רץ אותן. בכבדות.
משקפיים, ארנק, מפתחות, ספר, תיק- הכל ביד שמאל. יד ימין
חופשייה לידית הדלת. מכופפת אותה לרצוני. בזכרון ילדותי הדלת
הפתוחה נפערת במציאות הנביחות פוסקות ואני ממתין. מחכה לגרירת
הרגליים, למפתח שייסוב. למאור הפנים. לחיוך. היא מחייכת באושר
גדול, אמיתי. ובינתיים אני מדדה לשולחן הקרוב, בעודי מקבל
התרגשות חסרת תנאים וליקוקים. חיבוק קרוב שמעיד על המרחק
ביננו. היא ממתינה שאספר משהו ואני נענה. הכל ולא כלום. לפחות
לא הפעם.

שמתי בכפה כמה דולרים. גרסייס - נפלט מפיה. מחייכת במבוכה -
Thank you, sir - ממהרת לתקן. כמו שלמדה מהדודה שהביאה אותה
לחופים האלה. ביקשתי שתשים את השלט ביציאתה על ידית הדלת. היא
אומרת וודאי ושוב sir. מחייכת. גם אני מחייך. אני מסתובב בכסא,
בצידו השני של השולחן אני יושב. ממוסגר באופן מגוחך במראה
בסגנון צרפתי מצוייץ. בהשתקפות רק החלק העליון של פני מציץ מעל
למילה "Sony". החיוך נמס משפתי ואני בוחן את המבט שנשקף אלי.
מריץ חוטי מחשבה מקרבים מרחיקים.
בודק שוב את החיוך שלי - הוא עובד. מאיר את פני. מחשיך את
תוכי.

שלחת אותי באיזו שליחות מטומטמת. היתה לך איזו הברקה של שלוש
לפנות בוקר. מתחשק לי טונה. נגמר. אני חייבת. אתה שומע? לא
יודע למה התעוררתי. אולי כי דיברת אלי. כן. אני אביא. תעצמי
עיניים תספרי עד מאתיים שלושים ושמונה בלב. בלי לדבר. כיווצת
גבות וראיתי שאת ממלמלת את המספרים במהירות. בלי קול. לא ככה,
שוב מהתחלה אבל בלי להזיז שפתיים. את מחייכת. מהנהנת באיטיות
וחיוכך מתרחב. עינייך עצומות ביודען שכשתפקחנה - החצי שלי יהיה
ריק. זמני. מעכלת את מיצי הקיבה בעודך מדמה את הטונה שאביא. בא
לך טונה וזה מעורר בך חיוך.

המון תודה, שאלות? בבקשה. אדוני זה לא המקום. אנחנו לא מדברים
על מחירים יש מגבלות. אתה מטומטם בשיא החיוך. משתדל לחלוף על
פניהם בקיצור, בלי לברור לוחץ מספר ידיים.
בגישה למדרגות מחייכים אלי עוזרי הבמה, אוחזים בחוטים
ובמקרופון. חיוך לבן בפנים שחומות. מבהיקים, זיפיים. הם מרוצים
שלא ריציתי את ההמון. אני משיב להם בחיוך. אחים. אני קרוב
אליכם משהייתם חושבים. היבשת טבעה בתוכי קעקוע ואני חש מחויב
בשלוש מאות שנות שואה. אז אני מחייך, מהלב. מסוקרן אם הקשיבו.
סביר להניח שלא.

כשהוא מספר על משחק, הוא שוכח שזה כדורגל. זה חיים. בשבילי זה
משחק אבל זה גם משהו שהוא בחר לספר. אני מחייך אליו. מקרין לו
חתיכות משלי. מנסה לקרב, לעצב. הוא משתדל לייצב את עצמו על
ברכיי. מלהג תיאורי התבגרות ילדותית. מנסה לצייר לי מצב. אני
מתרכז בברק בעיניו. חיוכי סוחף את שלו. הוא משתתק להרף וממשיך
לספר. באמצע משפט אני כורך את ידי סביבו ולוחץ את שפתי ללחיו.

במכונית שאינה מכוניתי. בשנים שאינם שנותי. אני מחייך. מכיר את
הדרך. רק צריך לבחור בנתיב. זו תחנת ביניים. לא פשוט. תחנת
דלק, התרעננות. דולר שלושים ושבעה לגלון. מה המשמעות של המילים
האלה בכלל? מזל שהפלסטיק שלי יודע את התהליך. נשלף ומקדד
מספרים במדינה אחרת. אני מחייך ולוקח בקבוק מקהה לשון. רפואי.
ד"ר פפר. הנסיעה הארוכה מלווה את הטלטולים לימין ולשמאל וגופי
נענה לה. שוב מחייך כשאת עולה עלי. מנשק ללחיה הרכה, מלטף
אוזניים רכות, לוחץ עוד יד רכה, מגדיר נשמה רכה.
הדרך נענית לי ושוטפת תחתי. שני הפנסים מתווים לה חיוך
שמתכוונן לפי התוואי. האור מתחיל בקצה.