.
יום ראשון
התעוררתי עירום, לבדי, בגן לא מוכר, מלא עצים, ליד בריכת מים
קטנה. ניסיתי להיזכר מה הנסיבות שהביאו אותי לכאן אבל הכל
מטושטש. "בוקר טוב" אמר לי קול של אישה. הסתובבתי אבל לא ראיתי
אותה גם מאחורי. "איפה את? איפה אני?". "זה לא חשוב. הבאתי
אותך לכאן כניסוי. אתה נראית לי גבר מתאים". צירוף המילים הזה
נשמע לי מוכר. מישהי לחשה לי אותו, זה היה אתמול ? ישבנו באיזה
פאב אחרי סט צילומים. אבל תמיד מתחילות איתי בחורות. "איזה
ניסוי?". "החלטתי להחזיר אותך לפרימיטביות. אני אמחק לך את
הזכרון לאט לאט. זה לא יכאב. אל תדאג. אתה פשוט תהיה, בלי כל
המסביב". ניסיתי לקום ומעדתי על שרשרת גדולה שהייתה מחוברת
לרגליים שלי. צעקתי כמה פעמים אבל היא לא הייתה שם. הייתה
מחברת בהישג ידי. שום דבר אחר. "זה בשביל שתכתוב, אם אתה רוצה
לכתוב, כל זמן שאתה רוצה לכתוב. מעניין אותי לדעת מה אתה
כותב". אני כותב בשביל לזכור. אני מניח שמחפשים אותי.
יום שני
איפה הדף הקודם? אני יודע שהיה אחד ואני רואה סימני תלישה. אני
לא זוכר שמישהו היה כאן. אני יודע שעבר יום כי היה לילה. היה
חושך שירד והוא הרגיש טבעי מספיק בשביל שאני אאמין שזה לילה.
לא שזה ישנה אם אני אאמין או לא. יש פירות על העצים. אפרסקים,
שזיפים, אבוקדו, אני יכול להגיע אליהם. המים צלולים. נעים כאן,
לא חם, לא קר. אני מרגיש מוזר להסתובב בעירום. כשאני קם לקחת
פרי אני עדיין מסתיר את מה שצריך להסתיר. אף פעם לא הצטלמתי
בעירום. מצד שני, דוגמנים-גברים לא צריכים להצטלם בעירום מלא.
כמה זמן אני עוד אהיה כאן? היא לא יצרה איתי קשר היום. ניסיתי
לצעוק אליה, לקרוא לה, אולי התחננתי אליה. אני לא בטוח. אני לא
זוכר. אני זוכר מי אני. איך קוראים לי. מי מכיר אותי. איפה אני
גר. מה הטלפון שלי. אני זוכר את אבא שלי שואל אותי כאלה שאלות
לפני שהיה שולח אותי לספריה. בתקופה שהייתי קורא ספרים. ריצ'רד
לב הארי היה בכלא כמה שנים. אם אני זוכר נכון את הספר שקראתי
עליו, הוא שיחק שח עם המשרת שלו במשך כל הזמן הזה. הוא היה
הגיבור שלי בילדותי, לפני שגיליתי שהצלבנים היו הרעים. אולי
הוא יהיה הגיבור שלי עוד פעם.
יום שלישי
אני רואה שהדף של אתמול נעלם שוב. אולי זה אפילו לא היום
השלישי שלי כאן. אני בטוח שזה היום השלישי אבל לך תדע. ביליתי
את מרבית הזמן הער שלי במחשבה על סיפורי ילדות. ברוזן
ממונטה-כריסטו הגיבור היה כלוא חמש-עשרה שנה אם אני לא טועה.
אחרי כמה שנים בבידוד מוחלט הופיע איש מתוך הרצפה. זה היה אסיר
שחפר את דרכו מהתא השכן. הגיבור שלא דיבר עם אף אדם במשך כמה
שנים אמר לו שיש שישים אלף אבנים בקירות, או איזה מספר כזה.
השכן, שהיה זקן בהרבה, חייך ואמר לו - אני רואה שספרת את
האבנים, אבל האם התחלת כבר לקרוא להן בשמות. יש שלושים עצים
שאני יכול לראות. חמישה שאני יכול לגשת אליהם בשביל לקחת פרות.
אני אלך לישון עם המחברת מחובקת אלי.
יום רביעי
שוב חסר דף במחברת. אני עדיין זוכר איך קוראים לי. אני עדיין
זוכר דברים שקרו לי בעבר. אני לא מרגיש ששכחתי משהו. אולי זה
תהליך הרבה יותר איטי. אני זוכר שלבחורה האחרונה שיצאתי איתה
הייתה חתולה פרסית בצבע כסף. הסימסטר יתחיל בעוד חודש. אני
לומד מנהל עסקים כשאני לא מדגמן. בסימסטר שעבר למדנו את
גלוברזון. צבע העטיפה היה כחול. אני כאן ארבעה ימים. רק בשביל
להיות בטוח, רשמתי בתחילת כל דף את המילה 'יום'. חשבתי לרשום
גם את מספר הימים אבל התחרטתי. עין הרע. הלכתי לישון בלילה עם
המחברת מחובקת אלי. אני בטוח בזה.
יום חמישי
השרשרת נעלמה. אולי זה בגלל שהתחלתי לעשות תרגילי התעמלות
בעירום. לכל פעולה יש תגובה. הזנחתי את הלימודים בחטיבת
הביניים ובתיכון אבל את זה כולם זוכרים. השרשרת הייתה כאן
בשביל לצמצם את הפאניקה הראשונית. נרגעתי, התרגלתי להיות
עירום, אין שרשרת. אף אחד לא יגיע. חמישה ימים. מחפשים אותי.
אני בטוח. אבל עברו חמישה ימים. או שאולי עבר יותר זמן. יש
שישים עצים בגן. אחריהם יש גדר חשמלית. זרם מספיק חזק בשביל
להקפיץ את הגוף שלי אחורה. העצים נמוכים מדי ואני לא רואה את
התקרה. חשבתי שאולי אני בתוך חממה גדולה. יש כאן מספיק שטח.
אני לא מרגיש כלוא. אני אמור להרגיש כלוא אבל אני לא. אני לבד.
אי אפשר לדבר לעצים. אני יכול לחרוט עליהם אבל העפרון הזה
יישבר ואולי לא ייתנו לי עוד עפרון. ייתנו? זאת אישה אחת
שמחזיקה אותי כאן. אני זוכר את זה. אני לא זוכר אותה. ישבנו
בפאב, צחקנו, שתינו בירות. שיחקנו משחק. Never קוראים לו או
אולי קוראים לו Ever. כל אחד אומר דבר שהוא עשה או חווה וכל מי
שלא עשה אותו מקבל נקודה. אני זוכר שאמרתי שהצטלמתי עם
דוגמנית-על, מה שסיבך את הבנות. אחת הבנות, ילדה בת שבע-עשרה,
הביאה משהו שאמרו לה פעם. נזכרתי בו לפני השינה. זה היה משהו
שאמרו לכולנו כך שהיא לא תפסה אף אחד. היא אמרה - אמר לי פעם
מישהו שהוא היה סוגר אותי בחדר ולא נותן לי לצאת אף פעם מרוב
שאני יפה והוא רוצה אותי רק בשבילו.
יום שישי
אני בטוח עכשיו שזה יום שישי. לקח לי זמן להחליט את זה אבל אני
זוכר את הימים הקודמים. לבחורה האחרונה שיצאתי איתה היה חתול
פרסי. לקח לי זמן להיזכר בזה. שבויים ישראלים ביום כיפור סיפרו
כשהם חזרו על כל מיני תרגילים לשמירת השפיות שהם עשו. אני זוכר
שקראתי את זה בתור ילד. אחד ניהל מלון שלם בראש. הייתי בהרבה
מלונות במסגרת העבודה אבל לא עקבתי אחרי הניהול שלהם. לא עניין
אותי. בלילה חשבתי על כל המקומות שהייתי בהם בצילומים. היו
שישים וחמישה. רשמתי את המספר בחול. בבוקר הוא נעלם. אולי אני
אנסה את אותו הדבר הלילה. אני רושם את זה כאן בשביל לזכור. אני
גם אלך לישון עם המחברת שלי. אולי לא ייעלמו ממני דפים הפעם.
אני לא יודע למה לא ניסיתי את זה עד עכשיו.
יום שביעי
היה לי רעיון. הוא היה קצת אובדני אבל לקח לי זמן בבוקר להיזכר
מה אני עושה פה. אני מפחד שבסוף אני לא אזכור כלום ואז אני לא
אצליח לברוח. אני מתכנן לגשת לגדר ולנסות לעבור אותה. היא לא
גדר תיל. סתם שורה של ברזלים מתוחים בגובה של שני מטר. אפשר
לראות מעבר אליה עוד עצים. ניסיתי לכופף אותה עם ענפים מהעצים
אבל אין לי גישה נוחה. יש סבך וראיתי עליו סימנים כאילו שמישהו
ניסה למשוך אותו. זה כנראה היה אני ואני לא זוכר את זה. ניסיתי
לשחות לקרקעית הבריכה אבל היא מאוד רדודה. כששמתי את הראש שלי
בפנים איבדתי מייד הכרה ומצאתי את עצמי על גדות הבריכה. עוקבים
אחרי כל הזמן לדאוג שאני לא אזיק לעצמי. אני לא רוצה למות. אני
לא אהיה כאן לנצח. הניסוי הזה ייגמר. אולי אני אבדוק את הגדר
עוד פעם, הפעם מקרוב יותר.
יום תשיעי
זה היום התשיעי. ספרתי את החתכים במחברת. אני מקווה שלא כתבתי
על יותר מדף אחד באחד הימים. זאת לא שיטה אמינה אבל אין לי
פתרון אחר. אני זוכר איך קוראים לי. איך קוראים להורים שלי.
אני זוכר את מספר הטלפון שלי. לבחורה האחרונה שיצאתי איתה היה
חתול. פרסי. או שהוא היה סתם אנגורה. נראה לי שפרסי. בלילה היה
לי חלום. אני לא זוכר את עצמי חולם כבר כמה זמן. אבל חלומות הם
דברים שתמיד שוכחים ואולי אני לא מתאמץ לזכור את החלומות שלי
כי יש דברים יותר חשובים לזכור. אני זוכר איך לכתוב. אין בעיה
שם. ראיתי סרט על מישהו שאיבד את הזכרון. ממנטו קראו לו. דיברו
שם על הרגלים שהגוף זוכר גם אם המוח שוכח. אני תמיד אזכור איך
כותבים, כמו שאני אזכור איך רוכבים על אופניים, איך הולכים,
איך נושמים. תשעה ימים ואני זוכר מה קרה בסרט. וגם את החלום
שלי. עלתה אישה עירומה מהבריכה. היא הייתה יפה באופן שונה.
התעלסנו. אני זוכר איך מתעלסים. זה כמו לרכב על אופניים. זה
משפט מסרט? אני לא זוכר את אתמול. אני רק זוכר שחטפתי מכת
חשמל. כנראה מהגדר. היא שומרת עלי שאני לא אצא. גם אם אני אשכח
את הכל היא תעשה את העבודה שלה. כמו חיה בכלוב. חשבתי היום
לראשונה על התאבדות אבל לא נראה לי שאני אעשה את זה. מישהו
ישחרר אותי בסוף. האם גם חיות בכלוב מנסות להתאבד או שהן פשוט
נמצאות שם?
יום חמש-עשרה
אני כבר שבועיים כאן. או אולי יותר? אני לא בטוח. עמוק בפנים
אני מרגיש שעברו שבועיים. זה מספיק טוב. האם אני אהיה כאן
לנצח? בפעם האחרונה שיצאתי עם מישהי היה לה חתול. אני לא זוכר
איך היא נראית. אולי היא נראית כמו האישה שבחלומות שלי. עולה
מהמים כמו נימפה. נעלמת אחרי שאנחנו מסיימים. או אולי יותר
נכון לכתוב שזה אחרי שהיא מסיימת את ענייניה איתי. הייתה לי
מחשבה צינית. מוזר. שכחתי מה זה. יש ימים שלמים שאני לא זוכר.
יום. אני לא זוכר איזה יום זה. נגיד שזה יום שלושים. אני לא
זוכר איך הגעתי לכאן. אני רק זוכר שאני כאן כבר הרבה זמן. אני
זוכר איך קוראים לי. להורים שלי יש חתול. זה מספיק טוב. ההורים
שלי יודעים שאני כאן? יש עוד מישהו בעולם הזה? חוץ ממני והאישה
שמופיעה בלילה? אני מת?
יום. מצאתי את המחברת הזאת עם עפרון לידה. אני כותב בה. אני לא
יודע של מי היא אבל נראה לי שהשתמשו בה. אולי היא שלי. אין כאן
אף אחד חוץ משנינו ורוב הזמן אני לבד. של מי המחברת הזאת? אולי
היא שלה.
יום.
יום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.