אני אוהב את העבודה שלי. היא נותנת לי כל מה שאני צריך. אני
מרוויח כסף. אני מדבר עם אנשים מעניינים. וכשאני בתוך המספרה -
אני המלך. אני לא יוצא מהמספרה הרבה. יש שם כל מה שאני צריך.
יש טלויזיה. יש רדיו. יש אנשים שבאים והולכים כל הזמן. והמספרה
הזאת שלי. בן זונה. המספרה הזאת שלי. אני המלך כאן. קיבלתי
אותה מאבא שלי. הוא קיבל אותה מאבא שלו. הילד שלי, הנסיך שלי,
כשהוא יגדל, הוא יתחיל לעבוד כאן ויקבל את המספרה ממני כשאני
אחליט לפרוש. המספרה הזאת - יש לי כאן עובדים, יש לי כאן
לקוחות קבועים של מאה שנה, אני עושה כאן מספיק כסף בשביל כל מה
שאני צריך, בשביל מה לי להסתבך.
אני אפילו לא חם מזג. אתה מבין אותי. תשאל מי שאתה רוצה. אני
לא מתרגז אף פעם. אפילו כשאני הולך למגרש כדורגל בשבת אני לא
מתרגז. עוד לא קם האדם שיצליח להרגיז אותי. בשביל מה לי
להתרגז? מה רע לי? אשתי. תשאל את אשתי. אף פעם לא הרמתי את
הקול בבית. אין לנו מריבות. אנחנו מתווכחים. כל זוג מתווכח. אם
זוג לא מתווכח אז הם יכולים ללכת לרבנות ולבקש גט. אבל לריב?
מי צריך לריב? מה ייצא לי מלריב? בבית-ספר לא רבתי עם אף אחד.
לא הלכתי מכות. תשאל כל מי שמכיר אותי. כשהייתי בצבא, אפילו
בטירונות עשו לי חיים קלים כי סיפרתי את כל הבסיס. תמיד היה לי
כסף, תמיד היה הכל. בשביל מה לריב על משהו כשיש לך הכל?
תדע לך גם שהייתי יכול להיות ספר נשים וכל הזמן לזיין בנות
שש-עשרה ונשים נשואות. כמו בסרטים. כולם בצבא אמרו לי מה אתה
מספר בנים. תלך תספר נשים ותזיין כל היום. אבל אני, מה אני
צריך להסתבך. יש לי אישה, ברוך השם, יש לי מספיק ממנה בשביל לא
לחפש בכל מיני מקומות. ויש לי בית טוב. אני מגיע הביתה ויש ריח
של אוכל. בשביל מה לספר נשים? אתה יודע כמה עבודה זה ואותו כסף
בדיוק והן כל הזמן באות בתלונות גם. תאמין לי, יש לי חברים
מהבית-ספר, כל היום היו אומרים שהם רוצים לספר נשים. היום יש
להם שערות לבנות מרוב שקיטרו להם. כל הזמן תעשה לי פן ותעשה לי
גוונים ובעלי אמר ככה והחבר שלי אמר ככה ומה אתה אומר ומה ההוא
אומר וזה אמר לי שבכלל מתאים לי קצר ואחותי עשתה גוונים. יוצאת
לך הנשמה עד שהן מחליטות משהו. העור הולך לך מהפן. אתה מתייבש.
והצבע. והציוד הנוסף. והסתימה בכיור מהשערות. מי צריך לספר
נשים? רק צרות. ואני תמיד ידעתי להתרחק מצרות.
בחיים גם אני לא העפתי מישהו מהמספרה. אדם בא. מתיישב. קורא
עיתון. מעשן קפה. שותה סיגריה. מגיע תורו. הוא מתיישב. הבחורה
שוטפת לו את הראש. אחר כך אני שואל אותו איך הוא רוצה להסתפר.
יש כאלה רוצים פשוט, יש כאלה רוצים מדורג, יש כאלה רוצים צבע,
יש כאלה רוצים קרחת לא עלינו, לא יודע למה שמישהו ירצה קרחת.
אלוהים נתן לך שיער, תשתמש בו. אף אחד לא עשה לי בעיות. אבא
שלי לימד אותי איך לדאוג שאנשים לא יעשו בעיות. שמים שלט על
הדלת שאומר "רק במזומן". שישלמו עם הצ'קים במכולת ועם הויזה
בסופר-מרקט. אצלנו מקבלים רק קאש. אדם מרגיש כמו מלך, בא עם
הכסף בכיס מראש, מסתפר כמו מלך ויוצא מכאן ונראה כמו מלך ואומר
לי בסוף שאני מלך. לא גירשתי אף אחד. את כולם סיפרתי. ערבים,
יהודים, פיליפינים באים להסתפר כאן בשש בבוקר אצל העוזר שלי
שפותח את המקום מוקדם. אין כאן בעיות ואני לא עושה בעיות. אף
פעם. עשרים וחמש שנה אני כאן. מגיל שתים-עשרה. אפס בעיות. אפס.
אתה יודע מה זה אפס?
ככה. כן. ככה הוא אמר לי. "אתה יודע מה זה אפס". אתה קולט
שמישהו יבוא אליך ויאמר לך כזה דבר. אין לי דם חם אפילו. מאה
אנשים אחרים היו אומרים לי את זה. זה לא היה מזיז לי. שילכו
להזדיין הם ומה שהם חושבים עלי. אני יודע מה אני שווה ואני
יודע שבשתי ידי אני מתפרנס בעבודה טובה, דואג למשפחתי, משרת
במילואים. יכולים להגיד לי מה שהם רוצים, אנשים. אבל הוא.
הפישר הקטן ההוא. זה לא שהוא אמר לי אפס וזה הקפיץ אותי. זה לא
רק שהוא חיפש להדליק אותי. זה רק שמן על המדורה. אתה לא יודע
מה זה לבעור מבפנים והאש בתוכך לא נגמרת. אני בחיים שלי לא
כעסתי. והזבל הקטן הזה. כושיליאמו איך המסריח הזה מכל המספרות
נכנס דווקא למספרה שלי.
חתיכת דגנרט. לא הייתי צריך להתייחס אליו. רק לספר אותו ושילך
להשתין בבית. אבל אני אדם טוב לב. תאמין לי אסור להיות טובי לב
במדינה הזאת. אני רואה שנכנס אלי בחור שקט. יושב בפינה. מחכה
לתורו. מבט קצת מלגלג בעיניים אבל מה אכפת לי. שילגלג כל היום.
הבחורה חופפת אותו. אני מספר אותו. והוא שותק. עכשיו מה. לא
יודע מה קרה לי, אמרתי אולי נדובב אותו קצת. יש כאלה שנסגרים
בתוך עצמם אבל תיתן להם לדבר, נפתחת הג'ורה והם מספרים לך על
כל הצרות שלהם. ואחר כך חוזרים להסתפר כל חודש עד שלא נשארות
להם שערות על הראש מרוב הצרות. אז אני מדובב אותו. אומר לו -
"למה אתה שותק". "על מה אתה חושב". כאלה דברים. בסוף, כשאני
מראה לו עם המראה איך סידרתי לו מאחורה את השיער, הוא אומר לי
שהוא חושב על פרדוקס של ספרים. פרדוקס זה כזאת בעיה בלי פתרון,
הוא מסביר לי. אז אני אומר לו - "תשמע, דבר ראשון, אין כזה דבר
שאין לו פתרון. עשרים וחמש שנים אני ספר ופגשתי כאן וראיתי כאן
את כל הבעיות ואין כזה דבר שאין לו פתרון. לא תמיד אוהבים את
הפתרון אבל תמיד אפשר למצוא פתרון". חשבתי לעודד אותו. בחור
צעיר. מה אני יודע מה עובר עליו. כזה שתקן כזה. "דבר שני" אני
אומר לו, "זאת בעיה של ספרים. אני ספר. אולי אני יודע".
אז הוא שואל אותי - "תגיד לי, אתה ספר, נכון''? "אמת" אני אומר
לו. "כתוב על הדלת מספרת קנטור. אז אני כנראה ספר". אז הוא
אומר לי -" אתה מספר את מי שלא יכול לספר את עצמו. נכון''?
"כן". "אז את עצמך אתה יכול לספר''? "ברור שלא", אני עונה. ואז
הוא מתחכם - "אם אתה לא יכול לספר את עצמך ואתה מספר את מי שלא
יכול לספר את עצמו אז אתה כן יכול לספר את עצמך". אני חושב רגע
ואני קולט את מה שהוא אומר וזה נכון. מוזר לי לחשוב על עצמי
מספר את עצמי אבל אם אני מספר את מי שלא יכול לספר את עצמו אז
בתאוריה הוא צודק. "נכון בתאוריה" אני אומר. "אבל אם אתה יכול
לספר את עצמך", הוא ממשיך, "ואתה מספר רק את מי שלא יכול לספר
את עצמו, אז אתה לא יכול לספר את עצמך". וואלה. חשבתי על זה
והוא צדק. זה נכון וזה נכון." אז מה הקטע?" אני שואל אותו.
המאנייאק שם את הכסף שלו על השולחן, אומר לי "לא לכל דבר יש
תשובה" ויוצא.
עכשיו תבין, חודש שלם אני חושב על זה. למה אין כזה דבר שאין
תשובה. אני יודע שיש לו חור שם. שהוא עושה עלי תרגיל. שהוא
מתחמן אותי. ופתאום אני תופס את עצמי באמצע שאני מספר מישהו
חושב על הבעיה הזאת ואיך אני יכול לספר את עצמי. וזה משגע
אותי. זה מטריף אותי. אני תופס את עצמי יושב אחרי שכולם הולכים
וגמרנו לנקות ומסתכל על התקרה וחושב. המוח שלי בוער מזה. איפה
התשובה. איפה החור. איך אני גם יכול לספר את עצמי וגם לא יכול
לספר את עצמי. ואני משתגע. אני מתחרפן. בהתחלה חשבתי על זה רק
כשהיה לי זמן פנוי. אבל עם החגים והכל היה לי הרבה זמן פנוי
והתחלתי לחשוב על זה כל הזמן.
עכשיו אשתי, היא קולטת שאני בעצבים ומשהו מציק לי. אז היא מנסה
לדבר. מנסה לשאול. אבל מה, אני אצא אפס לידה עם זה שאני יושב
שבוע שלם ומשתגע מאיזה צ'יקמוק. לא סיפרתי לה. אבל בלילה פתאום
אני תופס שאני לא נרדם. אני מסתכל על התריסים וחושב. חושב.
מתחרפן לי המוח אבל אני חושב.
אחרי איזה שבוע, משהו כזה, בא אלי גדליה, השכן מהתפנוקיה ליד,
שואל אותי "תגיד לי קנטור, מה קרה, מה הבעיה". והוא כזה זקן
חכם גדליה. אז תפסתי אומץ ואמרתי לו - "גדליה תגיד לי, אם אני
מספר רק את מי שלא יכול להסתפר, ואני לא יכול לספר את עצמי, אז
אני יכול לספר את עצמי?" אז הוא אומר לי "קנטור, מה נפל עליך
ג'וק". אני אומר לו, "גדליה, דחילק, תחשוב על זה". הוא אומר לי
"מה יש לחשוב. איך אדם יספר את עצמו. ייצא לו תספורת מעפנה".
"אתה לא מבין, גדליה", אני אומר לו, "אני רק יכול לספר אנשים
שלא יכולים לספר את עצמם". "יש לך עוזר, שימי, נכון?" הוא
שואל. "כן". "אז אם אתה יכול לספר רק אנשים שלא יכולים לספר את
עצמם, אז שימי יספר אותך".
חודש ימים התחרפנתי. הייתי יוצא מהעבודה בצהריים. אומר שאני
חולה. פתאום, היום בצהריים, אני יוצא החוצה לנשום אוויר כי
המספרה הייתה ריקה והמוח מזמזם לי מזה שאני נלחם עם זה שאסור
לי לחשוב על זה. פתאום אני רואה את הפסיכופט הזה מתקרב. ואני,
אין מה לעשות, ספר של עשרים שנה, מרחוק קלטתי שיש לו שיער ארוך
והוא מגיע. ולי אין תשובה. במספרה היה רק שימי, האסיסטנט שלי.
לא היו לקוחות. אמרתי לו "שימי , בוא צא להפסקת צהריים איזה
חצי שעה". שימי מסתכל עלי ושואל "הכל בסדר קנטור''? "כן" אני
אומר לו. "סתם אני חושב על איך אני מספר את עצמי". הוא מסתכל
עלי במבט מוזר אבל מה אכפת לו. קיבל חופש. אני נכנס למספרה,
מארגן את הכלים, מסדר אותם יפה. הבחור נכנס.
הוא מתיישב. נראה כאילו לא ישן כמה ימים. לא מגולח לא כלום.
"מה קרה?" אני שואל אותו. "חשבת על עוד שאלות? איך קראת להם,
פרדוקסים''? הוא מחייך. "כן" הוא אומר. "זה מחזיק אותי ער
שעות, לחשוב על זה". והוא מחייך המאנייק. אני שם עליו קצף והוא
מחייך עם הקצף עליו. אני פותח להב חדש. "ומה עם השאלה עם
הספר?" אני שואל אותו. "מה הטריק''? אני קולט אותו פתאום דרך
הראי. והעיניים שלו צוחקות עלי. על איך שהוא שיגע אותי חודש
שלם ואני לא מצאתי פתרון. "אין טריק" הוא אומר. "לא לכל דבר יש
פתרון". "בחייך. יש כאן איזה טריק שאתה לא אומר לי" אני אומר
לו כשאני מתחיל להוריד לו מהפאה את החתיכות הראשונות של השיער.
"זה פרדוקס. אין תשובה". הוא מחייך דרך הקצף. "מה אין תשובה?
חודש שלם אני חושב על זה ואתה לא תספר לי את התשובה''? הוא
צחק. כמעט בלע קצף גילוח מרוב שהוא צחק. "איזה קטעים איתך" הוא
אומר. "אף פעם לא חילקת משהו באפס''? "בטח. יצא לי E במחשב".
"לא במחשב. תחשוב. לחלק באפס. הדבר הכי פשוט. חילוק. אתה יכול
לחלק דברים בשתיים ובחצי ובמינוס שתיים. אבל לא באפס. אין לזה
תשובה. איך אפשר לחלק משהו באפס הא''? "אז אין תשובה לחידה של
הספר". "בחייך. זה עוד פרדוקס פשוט. יש עוד כאלה הרבה יותר
מסובכים" הוא אומר לי במספרה שלי. מוציא אותי קטן. חודש ימים
אני חושב על שאלה על ספרים והוא מוציא אותי קטן. והמוח שלי
חושב על מה זה לחלק באפס ואני מרגיש שהוא נדלק רק הפעם יותר
חזק "זה כמו לחלק באפס" הוא מגחך. "אל תחשוב על פרדוקסים
גדולים. חבל לך לנסות. תחשוב על לחלק באפס. אתה יודע מה זה
אפס''?
ואז חתכתי אותו. עם החיוך שלו. עשיתי לו עוד פה שחייך מאוזן
לאוזן. הוא אפילו לא חירחר. אחר כך ישבתי בכיסא לידו, לקחתי את
המספריים והתחלתי לספר את עצמי.
