יאסר הזדחל באיטיות דרך החנויות ברח' אלנבי, תופס בדרך ענף
מאיזו גינה ומושך אותו איתו הלאה, משאיר שובל מתעופף של עלים
מאחוריו. הוא היה לבוש כמו איזה ג'אנקי  עם חולצה אדומה
ושרוואל חצי קרוע, חצי כחול כשכנראה היה פעם עם נקודות. יאסר
חיפש משהו, משהו מיוחד. יאסר גם היה מסריח. לא מסריח מזיעה או
משהו כזה, הוא הסריח מהשום. הוא שנא שום,  שנא שום במובנים
שאנשים אחרים לא יכולים בכלל להבין, שום גרם לו להרגיש צהוב,
צהוב עם גושים שחורים, כמו בננה על סף ריקבון, אבל זה כנראה לא
היה ידוע לבחור בסנדביצ'יה ששם לו לפני שהספיק להוציא מילה
וכבר היה לא נעים להגיד לו להתחיל את כל הבגט מחדש. זה היה
חתיכת שום עצבני. הוא הרגיש את האנשים מעקמים פנים שעבר לידם.
יאסר קילל בשקט כמה מגזרים ארץ-ישראליים ואת זו של המוכר
בסנדביצ'יה בעיקר, אבל מילא, לפחות זה לא היה בזיליקום, מה
שבזיליקום עשה לו היה הרבה יותר גרוע. בזיליקום גרם לו להתעטש,
ולא סתם כמו באיזו אלרגיה רגילה וספונטנית, הוא היה מתעטש כמו
רעידת אדמה, ובעיקר שהיה מנסה להיות מנומס ורגוע. הוא המשיך
ללכת מהר, מנסה להימנע מלהסריח עד כמה שבנאדם מסריח יכול להמנע
מלהסריח, ואז, בזוית העין, הוא מצא בדיוק את מה שחיפש, ואפילו
עם הצבע שהיא אוהבת.

למרבה האירוניה, הוא נפגש שוב עם תופעת הבזיליקום יום לאחר
מכן, במסעדה שנקיניסטית מעוצבת במיוחד. היא לבשה חולצת בטן
ורודה וחושפנית, הוא היה, כרגיל, מאוד לא מגולח. היא הזמינה
אספרסו קצר, היא שנאה אספרסו, אבל תמיד הזמינה, רק בשביל
העוגיה תוצרת חוץ שבאה עם זה. הוא אכל ספגטי וברוטב עגבניות
שהסתבר בעקיפין כעתיר בזיליקום, עתיר הרבה בזיליקום. זו לא היה
סתם עוד דייט, הוא הביא לה מתנה מיוחדת בשבילה, צב, בובה של צב
יותר נכון, עם שריון סגול (הצבע הכי אהוב עליה) פרוותי וחיוך
פלסטי דבוק לתצורה ירוקה לא מובנת שהיתה כנראה הראש. היא אהבה
צבים, בובות של צבים, דברים שקשורים לצבים, אספה אותם כמה שרק
יכלה, טוב, לפחות עד שהגיוס בא והפך אותה ליצור חסר אמביציות.
אבל, אחרי הכל הם היו כבר שנה ביחד, אז הוא הביא לה את הצב
וחייך, היא הביטה וחייכה גם, בקושי, כאילו כבר גילו לה על
ההפתעה, ואז שתתה מהר את כל האספרסו שלה, לא נוגעת בעוגיה.
ב-10 דקות הבאות היא זרקה אותו. בעדינות, כמו שמקובל, משתמשת
בביטויים המוכרים כמו "אל תבין את זה לא נכון" ומסיימת ברכות
עם "אתה מבין"? הוא לא הבין, הוא בכלל לא היה מוכן לזה, היא אף
פעם לא הראתה כלום, אף לא דיברה על שום "סג"מ ג'ייסון מסן
פרנסיסקו", והוא... הוא הרי הביא לה צב...
הוא עמד להגיד ''אני מבין" אבל את החמצן שהמוח שלו החליט
להקצות לנושא גנב בברוטליות משהו אחר, מעיין ואקום פנימי ששאב
אויר במהירות מפתיעה. לשנייה, הוא הרגיש כמו איזה זפלין, ואז
הכל השתחרר באפצ'י אחד עצום לחתוך חלל המסעדה, מעיף אותו, עם
הכסא, מטר וחצי אחורה. היא רצתה לומר עוד משהו, משהו מקורי
אולי, אבל שתקה, זרקה קצת כסף על השולחן, קינחה ב"תודה על הצב"
והלכה. משאירה אותו מתאושש, בוהה בעוגיה המנויילנת, הבלתי
נגועה.

עיטוש חמישי במספר ואימתני במיוחד, העיף את יאסר אל תוך הדלת
והחוצה, לאחר שהודה בנימוס למלצרית שבהתה בו עם עיניים מרחמות.
הוא נגרר על המדרכה, מנסה לחשוב מה בכלל רצה לעשות עכשיו, עד
שנתקל בסל קניות עמוס שישב בסמוך לגברת זקנה ומצוברחת במיוחד,
על תחנת האוטובוס של קו 5. "תיזהר" הטיחה בו הזקנה, באפטיות
מוחלטת. "אאאפפפצ'י!!!'' הגיב יאסר, וריסק את עצמו לתוך עמוד
חשמל סמוך. "אתם הצעירים, חושבים שכל העולם שלכם, מה"? המשיכה,
"אין יותר כבוד למבוגרים" אמרה כמדברת בינה לבין עצמה, אפילו
לא מביטה בו. יאסר באמת התכוון להתנצל, הוא כבר הצליח להגיד
"סלי.." אבל אז הואקום התחיל לשאוב לו את כל ההגאים חזרה
לריאות. הקרבן הפעם היה מכונית חסרת מגן שעצרה ליד. "אמא שלי
תמיד היתה אומרת לי" התחילה "רבקה, אף פעם אל תשכחי את.." היא
עצרה למראה יאסר המסכן שניתז חזרה מהמכונית למדרכה. "יותר מידי
בזיליקום, ילד?" שאלה. במצבו, הוא יכל רק לחייך ולהנהן.
"לגיסתי היה בדיוק אותו דבר" אמרה, ומיד החלה מפשפשת בסל
הקניות העצום שלה. "קח תאכל" אמרה, מושיטה לו חופן לא מובן של
משהו עם ארומה מוכרת להחריד. יאסר, שלא היה רגיל כ"כ לנחמדות
של אנשים זרים, התמהמה. "תאכל, תאכל, זה לא יהרוג אותך" דחקה
בו הגברת. הוא קרב את ידיו לשלה ולקח מהם את החופן. המבט שלו
התעוות. הוא עמד לסרב בדיוק שעיטוש רצחני העיף אותו לצד שני של
הספסל.

יאסר מפלס את דרכו בין ההמון הסואן בדיזנגוף סנטר, חושב על
דברים שאנשים אחרים לא יכולים בכלל להבין, ומסריח. מאוד מסריח,
יש לציין. שכשהוא עובר לצידם, אנשים מעוותים את פניהם באופן כל
כך חזק שאפילו הדבר הכי טוב בעולם נראה להם פתאום צהוב, לפעמים
אפילו צהוב עם גושים שחורים.