יש לי תחושה שאם תשאלו את מכריי איך הם היו מגדירים אותי במילה
אחת הם יגידו "מטורפת", "שרוטה", "מסטולה", "בסרטים". בשתי
מילים זה כבר יהיה : "חולת נפש", "ילדה מוזרה".
זה לא שאני מנסה להיות ככה, או שיחשבו עליי ככה פשוט קורים
דברים, ואני אוהבת לספר אז כולם חושבים מה שהם חושבים.

הם התחילו לחשוב ככה מאז שסיפרתי להם על הפעם שהלכתי בלילה
בקיבוץ.
סתם היה בא לי לשוטט ולא הצלחתי להירדם וכשכל הקיבוץ רדום זה
הכי כייף לשוטט בו.
השעה הייתה 03:03, אני זוכרת את השעה כי השעון הכי יפה שלי
מרודוס שאח שלי קנה לי נעצר בדיוק אז.
התיישבתי על ספסל הבטון מול חדר האוכל והסתכלתי על המקום העלום
הזה שמקיף אותי עם ההרים מסביב שאפשר היה לראות אותם בצבעים של
סגול חציל כזה. היה נורא כיף.
התחלתי להריח איזה ריח כזה נעים וערפל בהיר נורא שזז לו בקצב,
האמת די מהיר, נתן אווירה מוזרה כזאת, אבל היה כיף.
אמרתי לעצמי שכדאי שאחזור לישון, למרות הריח הנעים והערפל
הסמיך והבהיר שעושה אווירה מיוחדת. חזרתי הביתה.
באותו הלילה חלמתי חלום אחד. זכרתי אותו למשך תקופה מאוד
ארוכה.
בחלום שוב הייתי ליד חדר האוכל ובמקום לחזור הביתה המשכתי ללכת
לכיוון הריח.
הגעתי לשלולית שבחיים לא ראיתי קודם.  היא הייתה בצד השני של
הקיבוץ באזור של השדות.
היו בה בועות, קטנות כאלה כמו בקרם שוקולד על האש לקראת
הרתיחה, והיה לזה גם ריח דומה.
החלטתי לנסות לגעת בבועות ואז התעוררתי.
הסתכלתי בשעון הקיר שלי וראיתי שהשעה רק 03:30 ולא הבנתי איך
בקושי עבר הזמן.
אבל לא חשבתי על זה יותר מדי, כי הרגשתי שכולי זיעה קפואה, לא
קרה - קפואה.
הייתה לי בחילה נוראית. ניסיתי לקום וללכת לשתות משהו מהמקרר
אבל לא הצלחתי לעמוד, לא הצלחתי לנשום ואז התעוררתי שוב. זה
היה דקה לפני שאימא שלי באה להעיר אותי. אז שאלתי אותה אם
יצאתי בלילה החוצה, כי תמיד מתעוררת מכל רעש הכי קטן והיא אמרה
שלא. הסתכלתי עלייה בפליאה אבל אמרתי, בטח סתם חלום מפגר...
נעזוב אותו, אבל הוא חזר שוב ושוב וכל פעם לביצה היה ריח של
משהו אחר.

לפני שלושה ימים סיפרתי לחבר'ה את מה שקרה והם צחקו עליי, אבל
לא נורא, אני רגילה לזה.
אז סיפרתי להם שבאחד החלומות האלו נכנסתי לתוך השלולית והגעתי
למקום נורא מוכר והייתה שם מישהי יפה נורא שבישלה ואפתה,
וכיבדה אותי קצת. היא אמרה לי כשעזרתי לה לשטוף את הכלים
שאכלנו מהם "זה יתפוס אותם מתוך שינה ורק את יודעת, עוד ארבעה
ימים, יש לך זמן להתארגן".
רציתי להמשיך ולספר להם את המשך השיחה אבל הם קמו והלכו.

בלילה שוב הלכתי לישון, כולם היו במסיבה בסוכה הגדולה ולי לא
היה חשק לחגוג.
שוב הגעתי לשלולית ושוב פגשתי את אותה אישה. היא אמרה לי שהגיע
הזמן, לא הבנתי בדיוק למה היא התכוונה, אני מב"ר, אחרי הכל.
אבל פתאום קלטתי שאני נמצאת על אי עם חול אדמדם, עצי קוקוס
מפוזרים בו, ים בטורקיז שקוף ואני על מגבת חוף משתזפת בשמש
הנעימה שהייתה שם. פתאום אני שומעת קריאות מאמצע הים וקוראים
לי בשם שלי.
הסתכלתי לראות אם האישה היפה הזאת נמצאת באזור אבל היא לא
הייתה, אז שחיתי ושחיתי עד שראיתי מאיפה באים הקולות.

זיהיתי חמישה ילדים מהקבוצה שלי ועוד שבעה מהקבוצה מתחתיי
מנסים לשחות ולא מצליחים.
אני לא זוכרת מה עשיתי, אבל הקולות שלהם נרגעו.

הכל פתאום השתתק והתבהר. ואותה אישה מדהימה עמדה לידיי וחייכה,
היא הושיטה לי את היד ולקחה אותי לחלון זכוכית עצום.
היא לחשה לי להביט כמה דקות החוצה.

ראיתי את כל אנשי הקיבוץ בוכים. אח שלי שלא נמצא בארץ היה שם,
גם מלא ילדים מהביה"ס שלי ואימא שלי רעדה, התחבקה עם אבא.

התחלתי לבכות, חשבתי שקרה משהו לאחותי, שאולי היא הייתה שם עם
אותם ילדים שצעקו לי לבוא לעזור להם, אבל פתאום ראיתי גם אותה
בוכה שם למטה.
ואז הבנתי.
ולא היה לי מה להגיד.
הסתכלתי על האישה היפה והיא חייכה אליי ואמרה לי : ברוכה הבאה.