אני אוהב אותך, כמה שזה מוזר ובנאלי. לא תמיד המצב היה שריר
וקיים, אבל איך אומרים? אפילו לבית כלא אפשר להתרגל.

פעם, אחרי שהשתכרת, התחלת לספר לי על כל הקשרים שהיו לך עד
היום. חפוז פה ושם, עוד סטוץ חסר משמעות בשירותים של הפאב
השכונתי. הכל היה בולשיט אחד גדול. אנחנו גרים יחד כבר שלוש
שנים, ואני הוא הקשר הארוך ביותר שהיה לך אי פעם עם יצור זכרי.
ואת אוהבת רק אותי, כי כשאני מסתכל לך בעיניים את לא רואה את
הרצון לקרוע ממך את הבגדים, אלא רק רעב מסוג אחר. רעב תמים.

התרגלתי לכל משחקי הכח המשעממים שלך, וודאי גם את לא מסוגלת
להסביר מדוע תמיד גרמת לי להגיש נחות ממך. את השולטת, אני לא
מתווכח. את הרודפת, אני לא בורח. אני לא מהסוג הזה שיעזבו עם
שחר, ובערב יחזרו לבית החם, שם תמיד יהיה מי שיאהב ויפנק גם
בלי לדעת איפה הייתי במשך כל היום ומה ועם מי.

כשאני פוגש חברים ברחוב בעוד טיול משותף שלנו, הם לרוב מסתכלים
עליי, דופקים מבט בך, ושוב עליי בסימן שאלה. מעירים לי עלייך.
למה אני איתך? הם קוראים לי מאזוכיסט ולך סאדיסטית. ותגובתי
אחת. התרגלתי. אין לי בעיה עם זה שאת מלכתי הבלתי מעורערת,
ומבחינתי לנצח להיות מנתינייך. תעשה מה שטוב בשבילך, ולא מה
שטוב בעיניי אחרים.

בפעם הראשונה בה ראיתי אותך מהלכת עירומה בבית הייתי מופתע. לא
שמעולם לא ראיתי נקבה בלי בגדים, אבל את, את היית משהו אחר
ושונה. ייחוד שלא הכרתי קודם. חיבקת את ראשי בשתי ידייך וצפית
בעיניי הבוהות. הבנת בלי מילים.
"תתרגל חמוד, אתה תראה את זה הרבה, אני לא מתביישת ממך". ומה
אני? באמת התרגלתי.

ביום ההיכרות שלנו, בארוחה הראשונה התפלאת איך יצור נחות
שכמוני מסוגל לאכול כל כך הרבה. עם הזמן גילית אצלי דברים
נוספים יוצאי דופן ומקומות אחרים, אך היחס אליי ולאוכל שלי
נשאר אותו הדבר. מעולם לא טרחת להכין לי מאכל גורמה מיוחד.
התרגלתי גם לאותו האוכל התפל וחסר הטעם, שחשבת שאני ממשיך
לאכול כי אני אוהב אתו. אבל אני, פשוט לא יכולתי לומר לך
"לא".
אבל לדבר אחד אני לא מסוגל להתרגל. כשאת מכנה אותי בשמות. אני
הרבה יותר מסתם "כלב".