נכנסנו לבית. הדלת נפתחה בחריקה, ואנחנו פסענו באיטיות פנימה,
שואפים את האוויר המחניק של החדר. נותרנו לעמוד בפרוזדור
שמוביל לחדר העבודה שלו והחלפנו מבטים חוששים. הכל בבית היה
מלא באבק וקורי עכביש, בקבוקים ריקים וכן קרעי עיתונים וחוברות
היו מפוזרים בערבוביה על הרצפה והשולחן, ושברי זכוכית נראו בכל
פינות החדר. תוהו ובהו גמור. תוהו ובהו... אני זוכר שהוא השתמש
בביטוי זה בתחילת דרכו. כן, מתוהו ובהו הכל התחיל... אני יכול
רק לשער שהוא בחר בביטוי זה בגלל המצב בו היה נתון באותו זמן.
שאלתי אותו פעם, לפני מספר שנים, מדוע בחר דווקא בו, אבל הוא,
כמובן, לא ענה לי. בכלל, ניתן לתאר את אלוהים כטיפוס שתקן
למדי.

היכרותי עם אלוהים החלה כבר בימי בית הספר, בתקופה שהוא טרם
החל להשתמש בכינויו הספרותי, "אלוהים". בבית הספר, הוא היה
תלמיד ממוצע בלבד, ולא זכה לתשומת לב מיוחדת הן מצד המורים והן
מצד התלמידים. למען האמת, רוב הילדים העדיפו תמיד להתרחק ממנו.
הוא היה שונה מהם, אחר, מתבודד. הוא נבדל מהשאר בדעותיו, בדרך
התנהגותו, בצורת דיבורו... זמן רב הקדיש למחשבות. לעיתים נהג
פשוט להתנתק מכל העולם הסובב אותו ולשקוע במחשבות, ואז איש לא
יכל לנתקו מעולם מחשבותיו.
אני התחברתי עמו. הוא ריתק אותי כאדם, ויצר אצלי רושם של אדם
טוב. מפעם לפעם הייתי מחליף אתו כמה מילים על נושאים
יומיומיים. הוא מעולם לא התחמק ממני, והיה מדבר איתי בחפץ לב,
אם כי שמתי לב מיד שהוא אדם סגור ומופנם מאין כמוהו. ובכל זאת,
ייחודיותו משכה אותי אליו, ועם הזמן התחברנו. הוא החל לשתף
אותי בחלק מרעיונותיו, שהתגלו כאפורים וקיצוניים במיוחד יחסית
לגילו הצעיר. ייאושו נבע, כנראה, מבדידותו הרבה, מחוסר הבנתו
על ידי החברה. אלוהים מאס באנושות, בסדרי החברה, במציאות
ובעיקר- בעצמו. בתחילה, הפסימיות שלו הפחידה אותי מעט. עם
הזמן, התחלתי להזדהות יותר ויותר עם דבריו. מצאתי שאותם הדברים
מטרידים גם אותי, מצאתי את עצמי מהרהר בטיבם של החיים, בטיבו
של האדם. ובכל זאת, נטיתי יותר ללכת עם הזרם, לא לחשוב. הערצתי
את אלוהים על זה שהוא חשב. הוא תמיד חשב. אך עובדה זאת, לעתים,
גם הרתיעה אותי מעט.
לא פעם הוא דיבר איתי על שליטה. אני זוכר שסיפר לי על השפעותיה
ההרסניות של תשוקת השליטה והכוח על נפשו של האדם. הוא אמר
שתשוקה זו מודחקת בנפשו של כל אחד, והחברה האנושית פשוט נותנת
לה את הכוח להתעצם ולהשמיד את הנפש. אירוני כל כך... תשוקה זו,
בסופו של דבר, שרפה גם אותו עצמו. בעצם, ברגעים מסוימים אני
חושב שהוא צפה זאת מראש.

הלכנו לאורך הפרוזדור. הוא היה אפל וצר, ובקצהו היה חדרו של
אלוהים. ריח של טחב שב ונישא לאפנו. ניצבנו דוממים בכניסה
לחדר. כאן, הרצפה כולה הייתה מכוסה בניירות, וכמוה גם שולחן
העבודה, המיטה והארונית. הושטתי יד והרמתי בעדינות אחד
מהניירות. מתחת לשכבת האבק יכולנו להבחין בכתב זעיר, שמילא את
הדף כולו. זיהיתי שזהו אחד החיבורים הראשונים שלו, "בראשית"
הוא קרא לזה. רק המחשבה על מה שעבר עליו באותה תקופה שהחיבור
נכתב- העבירה בי רעד. הקראתי בקול את השורות הראשונות.
- "אלוהים, הוא כתב כל כך טוב!"- פלט שותפי למשימה, שניצב
מימיני.
אכן כן. לא רק שהוא כתב טוב, אלוהים כתב באופן מדהים. כך הכל
התחיל...

היו אלה שנות הלימודים האחרונות שלנו, והייתה לנו אז חבורה
משלנו. באותה תקופה הכרתי את חברי הטוב מתן, האדם שניצב לידי
כעת. גם בחבורה שלנו עצמה- היה אלוהים המתבודד, היה תמיד בצד.
מתחת למסכת האדישות שהקרין לסביבה, היה אלוהים אדם רגיש מאוד.
כעת, כשכבר מאוחר מדי, אני מבין זאת. הוא נפגע מאוד ממעשי
החברה האנושית, היה לוקח הכל קרוב מאוד ללבו. במיוחד היה פגיע
בכל הקשור בדעת החברה עליו, ולכן היה סגור מאוד, והתרחק מכולם.
נשמתו בתקופה ההיא הייתה כבר ספוגת שנאה כלפי החברה, כלפי
החיים, כלפי עצמו. המיוחד כלפי עצמו. אלוהים היה ביקורתי מאוד
כלפי עצמו, כלפי מעשיו וטעויותיו. אני הייתי האדם היחיד אליו
אלוהים נפתח, לפחות חלקית. היה זה ערב אביבי נעים, כשאלוהים
סיפר לי על כתיבתו. ישבנו על גדר הבית שלו, ואלוהים גילה לי
שהוא יוצר עולם משלו. הוא מבלה זמן רב בכתיבה, וזה... עוזר לו
להתנתק, לברוח מעט מהמציאות. הכתיבה נתנה לו תחושה טובה, הוא
אמר. מצד אחד, הוא יצר את העולם המושלם שלו, ברא אותו בעצמו,
ומצד שני- יכל לשלוט עליו. הוא ציין שהוא כותב לעצמו בלבד,
שלעולם לא יראה את כתביו לאנשים, ורק לי הוא מספר על כך.
פרצתי בצחוק. אלוהים, אני פרצתי בצחוק! אם הייתה ניתנת לי
האפשרות לתקן דבר אחד בחיי, סביר להניח שהייתי בוחר לשנות את
אותו הרגע שהתחלתי לצחוק. הרעיון של אלוהים נראה לי מגוחך,
אווילי, לא ריאלי. ידעתי עוד לפני כן שאלוהים עוסק בכתיבה
בזמנו החופשי, אם כי הרעיון הזה כבר נראה לי קיצוני מדי.
ואלוהים שתק, כפי ששתק תמיד כשהחיים סטרו לו. הוא רק הביט בי
במבט מאוכזב, ומלמל: "עזוב".
זו הייתה התקופה בה נכתבו יצירותיו הראשונות, אותן הוא איגד
תחת הכותרת "בראשית". מתוך התוהו ובהו, מתוך הריק והשומם, מתוך
הייאוש והפחד- ברא אלוהים לעצמו עולם. לא היה לי זמן להקדיש לו
אז. הייתי עסוק בעניינים שלי בלבד, ולא הבחנתי בסבלו של ידידי.
ואלוהים עצמו התמסר כולו לכתיבה. הו, איך שהוא כתב...

הנחתי את דף הנייר בחזרה על הרצפה. זה מה שנשאר מעולמו של
אלוהים. ניירות זרוקים, מקומטים. גורלו של אומן. מעולם לא
הבינו אותו, את אלוהים. גם אני אז לא רציתי להבין. כמה טיפש
הייתי... בתחילה, אלוהים כתב רק בשביל לברוח אל המציאות שהוא
יצר לעצמו. הוא המציא לעצמו את הכינוי "אלוהים", כינויו
הספרותי. מעולם לא הסביר לי מדוע בחר בו. מאוחר יותר, נוספה
הנאה נוספת להנאת הכתיבה, והיא השליטה. בפעם הראשונה בחייו,
אלוהים קיבל את ההזדמנות לשלוט על העולם שברא, וזה היה נפלא.
גיבורי יצירתו הכירו בו כבורא, כל הכוח היה מרוכז בידו. הכתיבה
פתחה בפניו דלת של אפשרויות שונות, הכל היה תלוי בהחלטתו.
הוא תיאר על גבי הנייר את עולמו, את תושביו, את קורותיהם. תיאר
את מחשבותיהם ורגשותיהם. הוא השקיע את כולו ביצירתו. למרות מה
שהבטיח לעצמו, החל אלוהים לרצות לשתף אנשים אחרים בעולמו,
לגלות את סודו. לאחר שנים של בדידות, הוא רצה לפתוח את עצמו
לאחרים.
אך הוא לא הצליח. החברה המשיכה להירתע ממנו ומרעיונותיו, כפי
שנרתעה מאז ומעולם. המשיכה להחשיב אותו לשונה, זר, מטורף.
ובעקבות זאת, אלוהים עצמו גם כן המשיך להירתע מהאנשים הסובבים
אותו. רעיונו היה גדול מדי, שונה ומורכב מדי בשביל החברה. הם
לא קיבלו אותו. ואלוהים נשאר לבד עם הנייר, שהיה היחיד שהקשיב
לדבריו, היחיד שספג לתוכו את כל תסכולו של אלוהים. אם רק הייתי
מבין מוקדם יותר... אם רק לא הייתי צוחק באותו ערב...
אלוהים סגר את עצמו בביתו, ורק כתב. הוא מאז ומעולם לעג לחברה,
להליכה התמידית עם העדר, לחולשה ולחוסר המקוריות של האנשים, אך
בשלב מסוים גם הוא עצמו נפל קורבן לאותה חולשה. התשוקה לכוח.
אלוהים חי את עולמו שברא, מעמדו בעולם זה נתן לו את הכוח
להמשיך ולחיות. ברור היה שתשוקת השליטה, אט- אט, משתלטת גם
עליו. אנחנו הבנו זאת בשלב מאוחר יותר. שקועים אך ורק בחיינו,
לא הבחנו בהידרדרות ההדרגתית של אלוהים. הוא נשבר. בקושי
התראינו אתו אז. העולם הטריף את דעתו של אלוהים. מדי יום היה
כותב, ותוך כדי הכתיבה- נהנה מהידיעה שהוא העליון, הוא הקובע,
השאר אינם קיימים עבורו. וככל שהוא חשק יותר בשליטה זו, כך הלך
ואיבד את השליטה על עולמו. לא עבר זמן רב, והעניין יצא מכלל
שליטה באופן מוחלט. הייתה זו ההתחלה של הסוף.

- "וכך הכל נגמר"- מלמל לעברי מתן, מביט בעצב על החדר העלוב,
המרוקן מכל העוצמה שהכיל פעם.  
כן... כך זה נגמר. יצירתו של אלוהים החלה לשלוט בו, קיבלה חיים
משל עצמה. תאוות השליטה היא שבגדה בו, והביאה לאסונו. הוא לא
יכל יותר, הוא איבד את כוחו היחיד. בייאושו ניסה אלוהים לנטוש
את העולם המקולל שברא, ניסה לפנות לעזרה, אך החברה, כמו תמיד
הפנתה לו עורך. העלילה נכתבה מעצמה, ולא היה הוא זה שהכתיב
אותה עוד. הוא הפסיד, הובס על ידי הפחד הגדול ביותר שלו.
בינתיים, נפוצו שמועות על המטורף שחושב שיצר לעצמו עולם משלו.
המוני סקרנים החלו לפקוד את ביתו, לנסות להיכנס ולראות במו
עיניהם את אלוהים. ואלוהים ויתר. הפחד השתלט עליו, והבדידות
הייתה נוראה מאי פעם. הוא חזר להיות חלש, מנוכר. האשליה שטיפח
שמשך זמן כה רב- התפוצצה לו בפנים. העלילה המשיכה להיכתב,
ואלוהים ידע שאין בכוחו להמשיך.
את המסר ממנו קיבלתי יום לפני שהתפשטה השמועה על העלמו הפתאומי
של המטורף הידוע. המסר היה קצר ביותר:
"חברי- נכשלתי.
אלוהים."
ואז הבנתי. כשהיה כבר מאוחר מדי.

מתן הוציא מכיסו ביראת כבוד את המכתב שאלוהים השאיר לנו לפני
העלמו, ובו בקשתו המפורטת. כעת עמדנו לעשות זאת, ולא האמנו איך
אפשר. להשמיד עולם ומלואו. את הפלא הזה, שמונח כעת מקומט
ומוזנח לרגלינו. אלוהים, איך?... אבל ידענו שאין ברירה. פשוט
אין.
אלוהים ביקש זאת מאתנו, בשל היותנו האנשים הקרובים אליו ביותר.
אני ומתן. והרי את מתן הוא בקושי הכיר, ואני עצמי בגדתי בו לא
פעם במהלך חברותנו. הדבר היחיד שיכולנו לעשות כדי לפצות על כך
שלא הבחנו, לא חשבנו ולא רצינו להרגיש- הוא למלות את בקשתו של
אלוהים.
והרי בסוף יצירתו הוא עצמו דיבר על חזון אחרית הימים. אלוהים
ידע כבר שזה הסוף. הוא ידע, ולא יכל לעשות דבר בעניין.
הרמתי את מיכל הקרוסין באיטיות. עולם שלם... החרבת עולם שלם.
מתן הרים מהרצפה מספר ניירות מאובקים, וקרא שוב את הטקסט. הוא
נראה על סף בכי. כבר יצא לנו לקרוא חלקים מכתביו של אלוהים,
מאז העלמו, לפני כשבוע.
- "מוכרחים"- אמרתי לו.
הוא הנהן בכבדות ושמט את הניירות, והם התגלגלו על הרצפה
המטונפת. בתנועה זהירה, שפכתי את הקרוסין, וצפיתי בו נספג
בנייר. כך מושמד עולם ומלואו. כמה קל להשמיד, קל הרבה יותר
מאשר לשלוט. כל כך קל...

עד מהרה הבית כולו בער. הבטנו מהצד בביתו הנשרף של אלוהים,
בורא העולם. כאן הכל התחיל, כאן הכל נגמר. הלהבות בערו גם
בלבבותינו, כאב קשה מנשוא החל להשתלט עלינו. גיהינום, תחושת
אשמה. אולי זה היה יכול להיות אחרת. אולי... שנינו עמדנו שם,
מהרהרים במקום הימצאו של אלוהים ברגע זה. אלוהים עצמו ידע שכך
זה ייגמר. מזה הוא תמיד חשש. הרי מאז ומעולם פחד מהשליטה, והוא
עצמו היה לה לקורבן.
במהרה פנינו ללכת, לא היה מה לעשות עוד. הלהבות התפשטו לחזית
הבית, וידענו שמשימתנו הושלמה. זהו סופו של עולמו של אלוהים.

כשאני חושב על זה- הוא הרי היה בנאדם טוב, אלוהים. הוא היה
אמן. ואולי בלהט יצירתו שכח את חולשתו הגדולה: הוא היה אנושי.
בסך הכל אנושי.



14/5/03  02:27