[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמית גלילי
/
כינים

ישבתי ופליתי כינים מראשה הקטן.
זה לא דבר נדיר במחוזותינו, רק שבדרך כלל פשוט שופכים חומר
צורב, או שמפו בעל ניחוח ביוב - והיא היתה משרבבת את שפתיה,
מעווה עווית סופנית על פניה הקטנים ומרעידה את ענבלה לכדי
דציבלים איומים.
אז ישבתי בסבלנות ופליתי לה את כיניה. על אפי רכובים משקפי,
קרובים לקצה, שמוטים. מבטי חודר זגוגיותיהן ומצחי קמוט בריכוז
במלאכה לפני. בשתי אצבעות, מדלג בין קווצת שיער למשניה, מנסה
לאתר את הפולשניות הקטנות בין שורשיה המלבינים.
אשה צמוקה וגרמית, לא נותרו בה חיים של ממש, רק גרעין שעדיין
הבהב. רוב שעות היום היא היתה ישובה בכסא נדנדה, בכניסה ל"חדר"
שלה, נעה קדימה ואחורה. מנסה להדוף את הזמן שמקיף אותה, להרחיק
אותו מכסאה.
חודשים שאינה עוטה על פניה שום רגש, פרט לבכי, רעב ועייפות.
כמו תינוקת, כמו גור אדם שעליו לשרוד את השלבים הבסיסיים
בפרמידת מאסלו.
ואני הייתי שם. כדי לפלות את כיניה כדרך קופים, כדי להאכילה
כדרך הורים, כדי להתבונן בה, כדרך אוהבים.
אהבת נפש היתה בי על אותם רגעי חסד שהעניקה לי. לא היום, לא
בשבוע האחרון, לא, לא. למען האמת, אפילו לא בשנה האחרונה. אותם
רגעי חסד בהם הרגשתי שאני יכול להלך על המים, שאוכל להפוך מים
ליין, שרציתי לענוד זר קוצים למענה - על רגעי החסד האלה של
תחושת כוח שיכולתי לחוש, רק בזכות רכותה התומכת.
אז עוד היה ניצוץ הבנה בעיניה, חריצי פניה היו מתעוותים לחיוך,
ואפילו גרגורי צחוק היו בוקעים מגרונה מפעם לפעם, עת הייתי
מספר לה את המצחיקות שבבדיחות שהכרתי.
היא ממתינה כעת, ואני רק מפריע לה. אינני נותן לה להמשיך
בדרכה. לא אם זה תלוי בי - אין סיכוי. על גופתי המתה. הייתי
מוכן לכך מילולית. הייתי מוכן להאבק בה אם תחליט שדי לה. עד
כדי כך אנוכי אני. נאחז בה כבקרש הצלה של העבר שלי, למען אחוש
שעולמי יציב.
לה כבר לא אכפת. היא אפילו לא נרתעת כשאצבעותי משכו בשגגה מעט
שערות מקודקודה הקטן עת ניסיתי לפלות כינה חמקנית.
היא נמוגה בין ידי, מצטמקת ונעלמת, וממתינה.
נשאתי אותה בידי והשכבתי אותה על המיטה הצרה. כל עולמה נחלק
בין המיטה לכסא הנדנדה.
עצמתי לה את עיניה, שתוכל להמשיך ולישון ולחשתי באוזניה את
החלום שעליה לחלום. למרות שלא זעה, ידעתי שהיא כבר חולמת אותו.
בדיוק כשם שביקשתי. בעדינות הנחתי עליה סדין. בזמן האחרון אני
חושב שאיננה סובלת מקור.
בעודה שוכבת שם, התיישבתי למראשותיה, משקפיי שוב שמוטים על אפי
ואצבעותי מתרוצצות בין שערות ראשה, מנסות לחפש כינים. לפלות
אותן כדי שלא יטרידו אותה.
יש לה עת ארוכה להמתין.
ואני אחכה איתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש למישהו טישו?


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/10/03 19:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית גלילי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה