יום אחד הוא התחיל לשים לב שלא משנה איפה הוא נמצא, תמיד יש שם
איזה עורב. בהתחלה הוא חשב שזה הגיוני, כי העורב האפור הוא עוף
שכיח ביותר, והם באמת נמצאים בכל מקום. אבל מדי פעם הוא חשב
שזה די מוזר איך שהם כאילו עוקבים אחריו, עפים מעץ לאנטנה
לעמוד חשמל, מסתכלים עליו. פעם אחת הוא ישב בבית קפה, ועורב
אחד נחת על האדנית שלידו והסתכל עליו.

לא היה בזה שום דבר מאיים, לדעתו. הוא דווקא תמיד אהב עורבים.
חבר שלו אמר לו שזה כמו ב"הציפורים" של היצ'קוק. "אתה לא רואה
את זה? הם מתקרבים אליך יותר ויותר. אתה אומר לעצמך שזה הכל
רגיל, סתם ציפורים מטומטמות. שום דבר מיוחד. ואז יום אחד אתה
יוצא מהבית ובום, עפה עליך להקה של איזה מאה עורבים ומנקרת לך
את העיניים". חברה שלו אמרה לו שעורבים הם סימן למוות, "תמיד,
בכל המיתולוגיות כמעט. זה בגלל שהם אוכלים פגרים, והם שחורים
כאלה". הוא אמר לה שיש בהם יותר אפור משחור. לכן קוראים להם
עורב אפור. היא אמרה שזה לא משנה, "זה העיקרון, וזה סימן ממש
לא טוב אם אתה רואה אותם כל הזמן. אתה צריך להתייעץ עם מישהו,
איזו מיסטיקנית או משהו כזה."

אבל זה לא הפריע לו. לא ממש. למען האמת, הוא התחיל לאהוב את זה
שהם תמיד שם. כאילו הם שומרים עליו. גם כשנסע לחופשה בחו"ל
חיפש תמיד את העורבים. והם תמיד היו שם. עומדים באיזה מקום
גבוה וקוראים, נוחתים בכבדות באמצע להקה של דרורים מבוהלים,
מהדסים על האדמה בהליכה עורבית מגוחכת. עורבים רגילים
לחלוטין.

פגשתי אותו פעם. הוא הראה לי כמה עורבים שעמדו על אנטנה של בית
לידנו, וסיפר לי את הסיפור שלו. כשהוא הלך, העורבים עפו
מהאנטנה. לכיוון ההפוך ממנו.