תמיד ידעתי שזה אפשרי, רק מעולם לא הצלחתי להוכיח את זה. עכשיו
משהצלחתי להוכיח את זה, כפיתי על עצמי נדר שתיקה בנושא. גילוי
הממצאים יכול להעמיד בסכנה את האנשים סביבי, ואנשים שסביבם,
וכך הלאה עד שלא יישארו עוד אנשים.

העמדה מאוד ברורה, והכיוון מעורפל. השיטה נבחנה מכל צד,
והובילה עד לעולם שיהיו בו אנשי השמש.
פגשתי איש שמש פעם אחת. בביישנות הרמתי את מבטי, מסוונר
מהילתו, וקדתי קידה.
אנשי השמש אינם כמוני, ואינם כמוך. הם זוהרים, מאירים,
מעולים.

"הסבר לי נא", שאלתיו, "מדוע אינך משתף וחולק לנו בני התמותה,
בני ביתך הגדול, מאורך הנהדר?"

"מעולם לא הייתם ראויים לאור." ויותר לא דיבר, ואז גם נעלם.
ומאז לא ראיתיו, ולמעשה לא ראה מאז איש מבינינו, את אחד
משכמותם , מאנשי החמה.

בני הירח גם הם התקשו לפרוץ לתודעת אנשי האדמה, אשר בהיותם
שליחי חימה הבעירו את מרכולתם, את שהגדיר אותם.

שליחם האחרון של בריאות החלל, אותו אדם אותו ראיתי בתחנת הרכבת
התחתית, ועיניו בדולח, בא עם מסר אחרון, עצה סופית. כשפציתי פי
לשאול לשלומו, היסה אותי באחת ופרץ בדבריו:

"ואיך, בין כל גרמי השמיים, כל אותם רסיסי שלמות אחרונים של
הבריאה, קיים זן אפור, סרטני באופיו, מכלה בשיטתיות והחלטיות
אלוהית את משאב עצם- קיומו, את אדמת משענתו, את אושיית
יציבותו.

סופכם כסוף כל הזנים, מטאמורפוזה, היעלמות, כיליון.
כפי שלא ניתן לשוט באותו נהר פעמיים, לא יוכל האדם לחיות יותר
מפעם, וגם בחייו לא יוכל לחיות יותר מיום אחד, משנייה אחת. הזן
ישתנה, המופעים מתחלפים, ולבסוף גם הבימה תישמט מתחת רגליכם
הדורסניות."

כשסיים את דברי זעמו, התחלף קולו, ונימתו אבהית לפתע. ניצלתי
את ההזדמנות לשכנע את עצמי להשתנות. קראתי לו אבא ושאלתיו, "אז
מה עכשיו? אין תקווה? אין עתיד או אופק חיובי? אין אופק? אין
עוד שנייה לחיות?"

ואת משפט סיומו לחש לאוזני בקול נוגה וחרישי. סדוק ועמוק כמו
נבכי החלל. הוא אמר לי: "תקנה מערכת סטריאו טובה, תשקיע את
הונך באוסף משובח, שחרר את האנדורפינים במוחך בכל אמצעי אשר
תצטרך, תדאג לנוף יפה מהחלונות, עדיף ממרחק בטוח ממעל אדמת
חייך."

"ואז?" שאלתיו

"תן לצלילים לקחת אותך", אמר,  "אמת יפה מזו לא תזכה לדעת."