אבק פולש לנחירי ולגרוני
לא אוכל להוציאו
שכן אין בריאותי אוויר.
חזי לא יתרומם
כבול הוא.

חשיכה היא כל שאני רואה,
אך החשיכה מלאה צבעי זכרונותי.
הדממה מחרישה אותי בשאגתה
צורחת את שמי שוב ושוב
מגרונות אלו שהכרתי.

איני רוצה לשמוע את קולותיהם!
מדוע עשו זאת לי?
עודי חי, עודי חושב , עודי מרגיש.
האין אני ראוי לחופשיותם -
החופש לחשוב כרצוני?
לפעול כרצוני?

מחשבות אלה אחשוב
במשך נצח שנים
בעת הזמן
כמסילת רכבת ללא תחנות,
ממשיך בקו ישר.

נעול וכלוא,
הרחק מעין רואה,
חי, חושב, מרגיש!
אך,
חנוט.