כל הקברים נראים אותו דבר.
הולכת אחרי שיירה של אנשים, אנשים עצובים.
כולם בוכים, האמא מתעלפת.
כל הגברים כיפות, כל הנשים שחורות.
וכל הקברים נראים אותו דבר,
לבנים כאלה,רובם גבוהים,
חלקם נמוכים ורחבים יותר.

המון שמות, שמות שכבר שמעתי פעם.
פעם,שעוד לא היו בקברים הלבנים האלו.
עדיין הולכת..ממשיכה לצעוד.
חיילים לבושים במדים מדוגמים וכומתות על ראשם,
כולנו כאלה צעירים, וכבר נפגשים במקום כה קודר,
רועש אבל כל כך שקט.

מישהו שאני ממש אוהבת, עכשיו עצוב,
וזה מה שעושה לדמעה הבודדת עכשיו לצוף על הלחי שלי.
וזאת דמעה כל כך עצובה.
יותר חזקה מכל הדמעות האחרות שעכשיו יורדות לי שאני כותבת.

אחרי צהריים רוח קלילה באוויר...
ובדיוק אני חושבת איזה יום אביבי ונעים יש בחוץ,
המחשבות רצות לי כשמול עייני עומד ילד,בוכה.
הרוח מעבירה הרגשה כמעט אלוהית.
למרות שאני בספק אם דבר כזה היה קורה אם הייתה שם הנוכחות.

הגופה הקרה של אבא שלו מכוסה עכשיו בבד,
מול העיניים שלו, רק יושיט יד וייגע בו.
הגוף כבר קר,אבל אני בטוחה שהנפש תתלהט אם ייגע.
ואז בין כל האנשים,וכל העיניים שנעוצות בו,
ובתוך כל המחשבות.
יבואו כמה אנשים וייקחו אותו ממנו ...לתמיד.