חופן פניי-
בוכה.
והשתקפותי במראה
מוחה דמעותיה
מביטה בי בבוז
"עצור בכייך יצור עלוב
עשה משהו כדי להשיב אושרך."
ודמות זעירה
כה צעירה
על גבי כרטיס פלסטיק לבן,
משיבה לה בקול צייצני:
"האינך רואה?
מתבוסס הוא בעצבונו,
נוח וחמים לו שם
מתביישת אני לשאת דמותו!"
כך הכריזה.
ובתמונה שעל הקיר
מתבוננים בי בני משפחתי בקדרות
מבטם הנוקב מכיל ספרים של משמעות,
וביניהם -
דמותי,
לפנים חושפת שיניה בחיוך
עתה רק באיום.
וכך אני
במרכז חדרי
מוקף מבטי בוז ונאצה,
קולות מוכרים מהדהדים בראשי.
מבטיי.
קולותיי.
ניזונים הם מבוז
הבוז לעצמי |
